מכל מקום כפי שראינו לעיל - ולכך יש חשיבות - מהראיות עלה כי אנשי התערעור אזרחי ביקשו לקיים תחרות לשם קבלת הצעות-אמת, בניסיון לקבל הצעות מיטביות, ולא לשם קבלת הצעות-סרק למראית עין תוך תיאומי מחיר שנעשו מאחורי גבם ובלא ידיעתם (ראו לעיל בהרחבה, למשל בפסקאות 598 ו- 603 ואילך). בנוסף, וכפי שכבר צוין לעיל, לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לטענה כי היצרן (יבמ או אחר) הוא שיזם, כיוון או יצר את הסדרי התיאום בין הספקים או כי היה מעורב בתיאומים נושא כתב האישום (ראו גם עדות אורשיצר, שדחה טענה כאילו יבמ נפרעה מספק בלתי מתועדף שהחליט להגיש הצעה תחרותית, ע' 2451, ש' 6-2; טענות הראל בהקשר זה בס' 75 לסיכומיה הועלו ללא תמיכה). ההגנה הפנתה לאמירות כלליות של לביד בעדותו כי היו מקרים שבהם התערעור אזרחי ביקשה עוד הצעות בגלל נוהליה ולא בהכרח בגלל שרצתה לרכוש מספק אחר, למשל, ע' 6449, ש' 3-1, ע' 6451, ש' 6-4, ש' 23-19, ע' 6467, ש' 8-5; וראו גם ס' 8, 66 לסיכומי ווי, ס' 97-93 לסיכומי הראל, וההפניות שם גם לאמירות של נוי מנטאפ). אלא שבאמירות כלליות אלה, במנותק מכך שלא התייחסו לאישומים הנדונים, אין כדי ללמד, ולוּ באופן רחוק, על מעורבות כלשהי של מי מהיצרנים בתיאום מחירי הצעות ובהגשת הצעות סרק מתואמות לתע"א. ממילא אין בהן כדי לשנות.
- בסיכומם של דברים: יש לדחות את טענות ההגנה על רקע מעורבות היצרנים ובכלל זה את הטענות להיעדר היתכנות לתחרות בשל מנגנון הספיישל ביד של יבמ.
הטענות למחדלי חקירה
- ההגנה טענה כי חקירת רשות התחרות הייתה מגמתית וחסרה, כי נפלו בה פגמים ומחדלי חקירה חסרי תקדים אשר פגעו ביכולתם של הנאשמים להתגונן, וכי אלה מקימים הגנה מן הצדק ומצדיקים לכל הפחות בהצטברם את ביטול האישומים. בכלל זה נטען כי המאשימה לא פעלה לתפוס את מלוא תיקי הרכש בתערעור אזרחי ובעיקר את התכתובות הפנימיות שבין המִנהלת הטכנית בפרויקט לבין גורמי הרכש; כי מעדויות אנשי התע"א, ובכלל זה עדות קופלר שהוא שריכז את איסוף החומרים במסגרת השלמת חקירה עולה כי קיימים חוסרים ניכרים; כי היה על המאשימה לאתר את המסמכים וחומרי החקירה בעצמה ולא להפקיד, ולפי הטענה "להפריט", את ביצוע החקירה בידי התערעור אזרחי באופן שאִפשר לתערעור אזרחי - שיש לה אינטרס להסתיר את מעשיה הפסולים ואת העבירות שביצעה - "לסנן" את חומרי החקירה; עוד נטען לפגמים בכך שאנשי התערעור אזרחי לא נחקרו באזהרה אף שקם בעניינם חשד סביר לביצוע עבירות פליליות בגין מעורבותם בבל"מים תפורים; וכי גם נציגי יבמ לא נחקרו באזהרה חרף מעורבותם בהתנהלות (ראו ס' 605-564 לסיכומי ווי, ס' 13-12 לסיכומי הראל תוך הצטרפות לטענות ווי, זאת לצד טענות קונקרטיות ביחס לאישומים המסוימים שנדונו לעיל; טענות כאמור עלו גם בסיכומי שוחט).
- כפי שנפסק, אי ביצוע פעולות חקירה מסוימות אינו עולה בהכרח כדי מחדל חקירה. "יש להבדיל תחילה בין מחדלי חקירה לבין אי-מיצוי הליכי חקירה ... המוקד אינו האם ניתן היה לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא האם ישנן די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר... 'חקירה פלילית איננה 'תכנית כבקשתך' ו[]לנאשם אין זכות קנויה באשר לאופן שבו המשטרה מכלכלת את צעדיה ומקצה את משאביה החקירתיים'... רשויות החקירה אינן מחויבות בהבאת 'הראיה המקסימלית' לשם הרשעה, אלא די בקיומן של 'ראיות מספקות' אשר בכוחן להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר..." (למשל, ערעור פלילי 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל בפסקה 43 לפסק דינו של כבוד השופט י' אלרון וההפניות שם (30.7.23); ראו גם ערעור פלילי 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל בפסקה 48 לפסק דינו של כבוד השופט י' אלרון (21.5.23) שם צוין: "עוד יש להבחין בין מחדלי חקירה לאי-מיצוי הליכי חקירה. אין להתמקד רק בשאלה האם אפשר וראוי היה לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא בשאלה האם ישנן די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר").
עצם קיומם של כיווני חקירה נוספים שלא נבחנו או של פעולות חקירה נוספות שלא בוצעו אינו מביא בהכרח למסקנה בדבר מחדלי חקירה. מכל מקום, הנאשם זכאי להיבנות מכך רק כשעסקינן ב"מחדלים חמורים שעיקרם אי-נקיטת פעולה חקירתית מתבקשת באופן אשר מטיל ספק רציני בראיות שבאות להפליל את הנאשם" (ערעור פלילי 9306/20 ברגות נ' מדינת ישראל בפסקה 16 לפסק דינו של כבוד השופט א' שטיין (29.4.21); ערעור פלילי 6199/20 בן אבו נ' מדינת ישראל בפסקה 79-78 לפסק דינו של כבוד השופט א' שטיין (8.3.22); וראו גם ערעור פלילי 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 56 לפסק דינו של כבוד השופט א' שהם ביחס לאי גביית עדויות מסוימות (9.7.15)).