משכך, אין לקבל גם טענות אלה של ההגנה.
- טענה נוספת שהעלתה ההגנה לפגם בחקירה נסבה על כך שהרשות החוקרת לא פעלה לחקור את נציגי יבמ באזהרה (ראו, למשל, ס' 604-597 לסיכומי ווי; ס' 156-155 ו-152 לסיכומי שוחט). זאת, כך טענת הנאשמים, חרף אינדיקציות שעלו מחומרי החקירה בדבר התנהלות פסולה מצדה של יבמ ובלא הסבר לכך.
גם כאן אין בסיס לכך שהתנהלות הרשות החוקרת עולה כדי מחדל חקירה שהיה בו כדי לפגוע בהגנתם של הנאשמים או לקפח אותה.
כאמור בהרחבה לעיל, יבמ פעלה בחוליה האנכית. היא לא הייתה צד להסדרי התיאום האופקיים בין הספקים-הנאשמים-המתחרים. לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לכך שיבמ הייתה מעורבת בתיאום הצעות המחיר בין הספקים באישומים שלפנינו או בכלל, וממילא לא הובאו ראיות לכך שיבמ היא שיזמה או הכווינה את תיאומי המחיר בין הספקים כנטען (לעיל נדחו טענות ההגנה בהקשר זה בניסיון להיבנות, בין היתר, מהודעות הדוא"ל נ/97 ו-נ/99, ראו למשל בפסקה 735 לעיל). להיפך, מהראיות עולה בבירור שהספקים-הנאשמים הם שיזמו והובילו את הסדרי תיאום המחירים. ככל שיבמ הייתה מעורבת ניתן היה לצפות שיהיה לכך ביטוי משמעותי בראיות ושבידי הנאשמים עצמם יהיו תכתובות וראיות לתמיכה בכך. האינדיקציות שעליהן הצביעו הנאשמים ככאלה שהעלו חשד ביחס להתנהלות פסולה מצדה של יבמ נסמכו בעיקרן על תחושות וסברות. ספק אם אלה הקימו בסיס לחשד שהצדיק חקירה באזהרה של מי מיבמ (כך, ההגנה הפנתה לדברי שקדי בחקירתו שהתייחס לתחושותיו "חשתי שהם [יבמ] מחליטים על חלוקת השוק" ולעדויות החוקרים מרקוס והדר עדוי בזיקה לכך, ע' 3967, ש' 14-8, ע' 3903, ש' 24-10; כן הפנתה לדברים שאמר ישראל ויונטה מרכש ממן בחקירתו ביחס לרכש במישרין מיבמ ולהערה שהעיר כי אם מי מספקי יבמ היה מציע זול יותר זה היה "כנראה בתיאום עם יבמ כי הם [הספקים] מקבלים את ההצעות [מיבמ]" (נ/426, ע' 7, ש' 168-167); משמעות הדברים אינה ברורה די הצורך; בעדותו העיד ויונטה שלא ידע כלל על תכתובת תיאום בין הספקים, ת/264, ע' 6323, ש' 6; גם ב-נ/83 (שאינו נוגע לאישומים שלפנינו) אין את מה שמוצאת בו ההגנה ואין בו כל התייחסות לתיאומי הצעות מחיר).
ההגנה הפנתה גם לתכתובת הדוא"ל נ/97. מדובר בפנייה של שחר לגלעד לתיאום מחיר הצעה שיגיש גלעד לאלתא, כששחר מיען גם את לביד מיבמ וביקש את עזרתו מול אלתא. גם מתכתובת זו עולה בבירור כי הספקים - ולא יבמ - הם שיזמו את הסדרי התיאום והם שהיו הכוח המניע והרוח החיה מאחורי התיאומים. לצד זאת, עולה אפשרות כי בכל הנוגע לתיאום מסוים זה (שלא נכלל בכתב האישום) לביד היה מודע לדברים (לביד הכחיש זאת בעדותו וזו התקבלה, ראו בפסקה 735 לעיל). אכן, נראה כי בהקשר זה היה מקום לחקור את לביד (ראו גם עדות ארביב, שהיה מקום לחקור את לביד על התכתובת ולברר איתו וכי יכול להיות שיש כאן משהו שפוספס, ע' 4160, ש' 12 - ע' 4161, ש' 4; מרקוס, ע' 3971, ש' 23-17). לא כך נעשה. אולם, אף אם היה מקום לבצע בהקשר זה פעולות חקירה שלא נעשו הרי שאין בסיס לכך שעסקינן במחדל חקירה שיש בו כדי להטיל ספק בראיות המבוססות ביחס לאשמתם של הנאשמים או כדי לקפח את הגנתם. נזכיר שוב: גם לוּ היה נמצא כי מי מיבמ היה מודע לתיאום זה או אחר הרי שכפי שכבר צוין לעיל, אין בידיעה או במעורבות של היצרן כדי להצדיק או להכשיר הסדר כובל לתיאום מחירים ואין באלה כדי להקים הגנה לצדדים להסדר (ראו בפסקה 855 לעיל). בנסיבות העניין ובשים לב לתמונה הכוללת העולה מהראיות אף אין בסיס לטענה לאכיפה בררנית. הוא הדין ביחס לטענות הנוגעות לכך שליבמ לא היה פטור תקף במועדים רלבנטיים או למעורבות נטענת של היצרן מול הלקוח בקשר למחיר במקרים שאינם בכתב האישום (וראו בפסקאות 1068 ו-1081 לעיל).