הראל ניסתה למצוא תמיכה לטענותיה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין שופרסל (וראו גם טענת ווי, למשל, בס' 630 לסיכומיה). אלא שאין באמור שם כדי להועיל להגנה. בעניין שופרסל הובעה העמדה כי יש להבחין בין הסדרים אנכיים להסדרים אופקיים, כי ככלל יש לעשות שימוש זהיר בהחלת ס' 2(ב) לחוק התחרות על הסדרים אנכיים וכי להוציא מקרים חריגים במיוחד יש לבחון הסדרים אנכיים כאמור - שלעיתים יש בצדם תועלת תחרותית - תחת ס' 2(א) לחוק התחרות (שם, בפסקה פו, וראו הדיון בפסקאות עא-פח). באותו מקרה נמצא כי ההסדר האנכי שנדון שם - בין הרשת הקמעונאית לספקים - בא במובהק בגדר החריג, כי הוא נועד להגביל את התחרות מול המתחרה הקמעונאית הישירה, כי השפעתו במישור האופקי הייתה מידית ומשכך כי הוא בא בגדרי החזקות החלוטות (שם). מכך אין ללמוד לענייננו. מהפתח שהוּתר שם להחלת החזקות החלוטות גם על הסדרים אנכיים, אין כדי להעיד שיש מקום לפתח הפוך שלא להחיל את החזקות החלוטות על הסדרים אופקיים מובהקים לתיאום הצעות מחיר בין מתחרים כמו אלה שלפנינו. בענייננו אין מדובר בהשפעה אופקית של הסדר אנכי, אלא בהסדרי תיאום מחירים אופקיים ישירים בין מתחרים. ביחס להסדרים אופקיים כאמור נקבע כי "היקף התחולה של החזקה החלוטה הוא רחב ואינו מסויג באופן שמייתר את הצורך לערוך בדיקה פרטנית של כל הסדר לגופו" (ערעור פלילי 207/20 אופיר נ' מדינת ישראל בפסקה 13-12 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז (3.5.22)) וכי כאשר עסקינן בהסדרים אופקיים "אין ספק לגבי תחולתו של ס' 2(ב) לחוק" (עניין בן דרור בפסקה 27). דברים אלה נכונים אף אם ברקע הדברים עמדה, בחלק מהמקרים, התנהלות בחוליה האנכית שיכולה הייתה אולי ליתן עדיפות לאחד המתחרים או להקרין על עוצמת התחרות במישור האופקי. גם בהינתן האמור - הצדקה לתיאום מחירים ולסיכול התחרות, איִן.
ההגנה הפנתה בסיכומיה גם לפסיקה שבה הוצע לפרש את הוראות ס' 2(ב) לחוק התחרות פרשנות תכליתית שעשויה לתחום את היקף תחולתן של החזקות החלוטות על מנת למנוע את התפרשותן על הסדרים שאין להם כל השלכה על התחרות או כל פוטנציאל לפגיעה בה (למשל, ערעור אזרחי 3700/98 א.מ. חניות (ירושלים) 1993 בערעור מיסים נ' עיריית ירושלים (17.2.03); ערעור עתירה/תובענה מנהלית 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים (16.2.04)). אלא שפסיקה זו נסבה על הסדרים אנכיים שאין בינם לבין הסדרי תיאום מחירי ההצעות האופקיים שבינינו ולוּ דבר.
- ווי טענה בסיכומיה כי הליכי הבל"מ בענייננו לא היו הליכים תחרותיים, אלא הליכי בל"מ "תפורים", "מעשיי רמייה", הליכי תחרות "למראית עין", כי דובר בהצעות מחיר "פיקטיביות" לבקשת המזמין, כאשר המזמין ביקש הצעות פיקטיביות למראית עין בלבד. במצב דברים זה - זו הטענה - אין בנמצא הליך תחרותי, לא ניתן לפגוע בתחרות שאינה קיימת, ואין תחולה לחזקה החלוטה. אף אין מדובר "במחיר שיידרש או ישולם" שכן מדובר במחיר למראית עין לבקשת המזמין.
אלא שראינו לעיל, במסגרת הדיון באישומים הקונקרטיים וביחס לבל"מים נושא כתב האישום כי אנשי התערעור אזרחי לא ידעו על תיאום מחירי ההצעות בין הספקים-הנאשמים, כי אנשי התערעור אזרחי לא ביקשו לקבל הצעות סרק-מתואמות אלא הצעות אמת וכי תיאום הצעות המחיר נעשה מאחורי גבה של התערעור אזרחי (ראו, למשל, בפסקאות 916-915 לעיל; כך היו פני הדברים גם ביחס לאנשי אלאופ באישום השנים עשר וביחס לאנשי מפ"י באישום השלושה עשר). יש בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לטענות ווי. הטענות החוזרות כאילו לא הייתה כל היתכנות לתחרות, מעבר לכך שנדחו, הרי שיש בהן כדי לחתור תחת החזקה חלוטה ולרוקן אותה מתוכן (ראו והשוו: עניין אריאל בפסקה 20).