נתייחס בקצרה לראיות הנוספות.
הראייה הראשונה (נספח 1 לבקשה) - מדובר במסמך שכותרתו "נייר עמדה אסטרטגי" מראשית שנת 2013 ששלח פרץ ללֶשם ובתכתובות שנעשו בהמשך לכך. המסמך נכתב לאחר פתיחה החקירה הגלויה בענייננו ופרץ אף מתייחס אליה בדברים שכתב. האמור במסמך ובתכתובות שלאחריו משתלב עם התמונה שעלתה מעדות פרץ. מהתכתובות עולה שוב העדפתו הברורה של פרץ להתקשרות בהסכם מסגרת עם יבמ והערכתו כי כשמדובר במוצרי יבמ יכולת התיחור היא "מוגבלת ביותר" ולא אפקטיבית. בנייר העמדה ובתכתובות שלאחריו מתאר פרץ את התחרות בין הספקים - משווקי יבמ - כתחרות שהיא להערכתו "לפרוטוקול בלבד" נוכח האפשרות של יבמ ליתן העדפה למי מהספקים; כ"משחק מכור" כאשר הדרך הנכונה לעמדתו היא לערוך הסכם מסגרת ולא "תחרות דמה" בין ספקים, והוא חוזר על עמדתו כי לא ניתן לערוך "תחרות אמיתית" בין הספקים. מדובר בביטויים ובתיאורים דומים לאלה שהשמיע פרץ בעדותו. הם מבטאים את עמדתו ואת הערכתו כי במקרים רבים התיחור לא יהיה אפקטיבי ולא יביא לקבלת הצעות מחיר מיטביות. אין בכך כדי לומר שמקום בו ערך פרץ - או גורם אחר בתערעור אזרחי - תיחור ופנה לספקים בבקשה לקבלת הצעות מחיר, לא היה זה תיחור אמת שנועד לקבל הצעות אמת. להיפך, פרץ עצמו מתייחס בנייר העמדה לכך שיש מצבים, אף אם לעיתים רחוקות, שבהם יש לאחד הספקים אינטרס אד הוק להתחרות במשווק אחר, כגון לצורך הגעה למכסת מכירות בסוף שנה (נייר העמדה, בשולי ע' 3). הדברים עולים בקנה אחד עם עדותו של פרץ שלפיה ברגע שיוצאים לתיחור "תמיד יכולות להיות הפתעות" (בפסקה 615 לעיל). כלומר, גם מהראייה הנוספת עולה כי חרף הערכתו של פרץ ביחס לאפקטיביות המוגבלת של תיחור בין ספקי יבמ, הוא עצמו מציין כי תוצאת התיחור אינה ודאית. תמיד יש אי וודאות ויכולות להיות הפתעות. אי ודאות זו היא היסוד לתחרות והיא שמתמרצת את כל אחד מהמתחרים - כולל הספק שמעריך שהוא זה שצפוי לזכות - להציע מחיר מיטבי או להוריד מחיר. מכאן, שאין בראייה הנדונה כדי לשנות מן המסקנה שעלתה מהראיות ומעדות פרץ בכללותה ובכלל זה בנוגע לכך שהיציאה לבל"מ נועדה לתיחור אמת שתיאום הצעות ביחס אליו ומאחורי גבו של המזמין נועד לבטל את אי הוודאות, לסכל את התחרות, והוא פסול (ואינני נדרש לכך שחלק מהחשש שמביע פרץ בתכתובות נובע גם מתיאום ההצעות עצמו, שעליו נודע לו בעקבות החקירה הגלויה).