(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר; [...]".
- בענייננו, שעה שהחל מתחילת שנת 2016 לא היה בידי הנתבעים הסכם רישיון תקף לשימוש בסימן המסחר של התובעות, וחרף זאת עשו בו שימוש - אזי שמדובר בהפרה של סימן המסחר כמובנה בפקודת סימני המסחר, קרי: שימוש בסימן המסחר בידי מי שאינו זכאי לכך. המשמעות היא שהתובעות כבעלות סימן המסחר הרשום היו רשאיות להגיש את התובענה שלפניי על הפרת סימן המסחר שלהן כנגד הנתבעים כולם, וזאת ביחס לתקופה שלאחר סיום הסכם הרישיון (סעיף 57(א) לפקודת סימני המסחר).
- סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר קובע כי: "במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א". כידוע, "בעל הזכות יכול לתבוע צו מניעה ופיצויים, אך כסעד חילופי לפיצויים יכול הוא לתבוע השבת רווח על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט" [ראו: דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ראשון 495 (2015)]. בנסיבות העניין בהן הופר סימן המסחר של התובעות, דומה כי סעד השבת הרווחים הוא הסעד הראוי.
- הנה כי כן, בתקופה שהחל מיום 1.2016 בה הנתבעים כולם פעלו ללא רישיון כדין תוך הפרת סימן המסחר של התובעות, התובעות זכאיות לפיצוי בגין כך בדמות שלילת רווחי הנתבעים. דיון בקשר לזכאות זו והיקפה ייערך בהמשך פסק הדין.
טענה חמישית להפרה - "מערך הייבוא העקיף"
- התובעות טענו בסיכומיהן כי "מערך הייבוא העקיף" היווה תרמית הסתרה נוספת שנועדה להתחמק מתשלום תמלוגים. לטענתן, לקוחות הנתבעים, כגון יפיז (רשת רמי לוי) ורשת שופרסל, רכשו מוצרים ישירות מיצרנים בסין ובהונג קונג בהנחיית הנתבעים, וייבאו אותם לישראל. פעולה זו יצרה "נתיב עוקף דיווח" שהסתכם בייבוא בסך 3,107,596 ש"ח (עמ' 20 לחוו"ד מומחה התובעות). לטענת התובעות, פעולה זו בוצעה על ידי הנתבעים במטרה להתחמק מתשלום דמי רישיון.
- התובעות מוסיפות כי מנגנון הרווח של הנתבעים ממסלול זה היה מתוחכם, כך שיפיז ורשת שופרסל רכשו את המוצרים המפרים במחירים הגבוהים ב-75% ממחירי הייבוא הישיר של הנתבעים - פער המהווה את רווחם המשוער של הנתבעים, העומד על 1,330,902 ש"ח (בהתאם לחוות דעת מומחה התובעות). התובעות טוענות כי פעילות זו שנעשתה על ידי הנתבעים במרמה ובניגוד מוחלט להסכם באופן שהלכה למעשה נטל את השליטה ממותג התובעות.
- הנתבעים בסיכומיהם לא התייחסו במישרין למערך הייבוא העקיף הנטען ואף לא בחוות דעת המומחה מטעמם, ואלו מיקדו את עיקר טענותיהם כאמור במערכת היחסים המשולשת שנוצרה בין התובעות, הנתבעים, ומר חסון.
- בתצהירו של מר ג'ינלי נטען כי דון ג'ילי פעלה בשקיפות מלאה מול גלובל מותגים בכל הנוגע לאישור מוצרים. בתצהירו הצהיר כי חלק מהמוצרים נמכרו על ידי הנתבעת כ"מותג פרטי" על מנת לחסוך בעלויות ייבוא ושינוע, כאשר תווית המוצר נשאה לעיתים את שם הלקוחות הסופיים. כל העסקאות בוצעו באמצעות דון ג'ילי ורק לאחר אישור המותג בהתאם ל-Style Guide. נטען, כי מוצרי המותג הפרטי היו זהים לחלוטין למוצרים שיוצרו עם תווית הנתבעת, עוצבו על ידה ויוצרו באותו קו יצור בסין לאחר אישור התובעות.
- כן הוצהר בתצהיר מר ג'ינלי כי ההבדל היחיד בין המוצרים היה השם על התווית הסופית, וכי הייבוא הפרטי לא הוסתר מהתובעות. כמו כן, הוצהר שהסכם הרישיון אינו אוסר על הנתבעת לפעול במתכונת של יבוא ישיר, שהיא פרקטיקה נהוגה בתעשייה ויושמה גם מול עשרות מותגים אחרים.
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורני כי בכל הנוגע להפרה זו דין הטענה להתקבל חלקית.
אכן, אין חולק כי שיטת הפעולה שיוחסה לאותו "מערך ייבוא עקיף" אכן התבצעה בפועל על ידי דון ג'ילי. כך, מר ג'ינלי הודה בעדותו "היה עסקאות שהייתי עושה עם יפיז ושופרסל והיה עוד איזה כמה ישירות, אני הייתי מזמין את הסחורות, פשוט זה היה מוזיל בעלויות ואני הייתי כל, באותם מפעלים את אותם מוצרים, את אותה הסחורה פשוט שולח ישירות על השם שלהם ישירות מסין בשביל לחסוך את העלויות שזה יגיע אצלי [...] הם שילמו למפעל בסין" (פרוטוקול הדיון מיום 13.11.2025, ע' 383).
- ואולם, בשים לב לקביעותיי להלן בדבר דחיית טענות התובעות לזיוף מוצרים, הרי שמשמעות הפעילות באמצעות "מערך הייבוא העקיף" היא ניסיון של דון ג'ילי לחסוך בעלויות, לרבות תשלום דמי רישיון לתובעות על פי הסכם הרישיון משום שמוצרים אלו אינם מדווחים כמיובאים על ידי דון ג'ילי בעצמה. אף התובעות בכתב תביעתן ציינו זאת כסיבה הראשונה בעטיה הוקם לשיטתן אותו "מערך הייבוא העקיף" (פס' 62.1 לכתב התביעה), ואף הועלתה בסיכומי התובעות (בפס' 7). המשמעות היא כי יש לחייב את חברת דון ג'ילי בסך שבו הייתה נושאת אילו היה מקוים הסכם הרישיון על פי הוראותיו. דיון בקשר לכך ייערך בהמשך פסק הדין.
טענה ששית להפרה של הסכם הרישיון - ייצור דגמים מזויפים וללא אישור
- התובעות טוענות בגדרי הטענה להפרה הששית, כי כל מוצר שיוצר בתקופת ההסכם מבלי שדווח ומבלי ששולם בגינו דמי רישיון, עולה בהכרח כדי מוצר מזויף המזכה אותן בשלילת רווחי הנתבעים. סבורני כי אין ממש בטענה זו ודינה להידחות מהטעמים הבאים:
- ראשית, כפי שנדון לעיל בהרחבה, הסכם הרישיון עמד בתוקפו בין הצדדים וזאת עד לסוף שנת 2015, ופעילות הנתבעים נעשתה בפרק זמן זה על פי הסכם הרישיון ותנאיו, לרבות על פי הוראותיו של שלוח התובעות, מר חסון. העובדה שבפרק זמן זה נמצא על ידי בית משפט זה כי התובעים לא דיווחו דיווחי אמת לגבי שיעור ה-FOB באופן שהקטין את שיעור התמלוגים שבו הנתבעים חייבים על פי הסכם הרישיון - אינה עולה כדי הפרת סימן מסחר, כי אם הפרת הסכם הרישיון, שהיא הפרה חוזית.
- שנית, גם לגופו של עניין הוכח לפני בית המשפט כי כל אישורי הדגמים וכל הכרוך בייצור והפצה היו באישור גב' בוריץ, מטעם התובעות. כך, וכפי שפורט לעיל בהרחבה, גב' בוריץ אישרה בעדותה כי לא היה לה כל קשר ישיר עם מי מהנתבעים וכי תמיד פעלה אל מול מר חסון, וכי גם מר חדד ומנהליה אצל התובעות הנחו אותה לפעול ישירות מול מר חסון.
- במילים אחרות, התובעות עצמן קבעו את פרוטוקול הליך אישור המוצרים אותם שיווקו ומכרו הנתבעים, והנתבעים באמצעות גלובל מותגים ומר חסון אשר פעל בשליחות התובעות - פעלו לפי הנחיותיו. כפי שצוין לעיל בהרחבה, אמנם מר חסון אישר בעדותו כי אין זה היה מתפקידו לאשר את הדגמים (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 259 ש' 1-3; ע' 292 ש' 8-9), ואולם אין בכך לגרוע ממעמדו של מר חסון כנציגן הבלעדי של התובעות בפעילותן בישראל אל מול הנתבעים בכל הקשור למתן אישור לשיווק ומכירה של מוצרים הנושאים את מותג התובעות, ובמילותיו שלו: "הייתי סוכן של [התובעות]... אני השליח" (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2025, ע' 240 ש' 16-17).
- הנה כי כן, ג'ינלי תחילה ובהמשך דון ג'ילי, הייתה הזכיינית המורשית והרשמית של מותג התובעות והיא פעלה לאישור המוצרים באמצעות המנגנון שקבעו התובעות, במעורבות ישירה של מר חסון.
- זאת ועוד. הנתבעים טענו כי תהליך האישור עניינו אישור של "אבטיפוס - דגם אב", והאישור שהתקבל על ידי גב' בוריץ באמצעות מר חסון הוא אישור לשימוש בגזרה ובלוגו בגדלים שונים של המוצר ובצבעים שונים (פס' 15 לסיכומי הנתבעים). טענה זו של הנתבעים נתמכה אף בתצהירו של מר חסון, שלוח התובעות, המבוסס גם על ניסיונו, שלפיו "לא נדרש להביא לידיעת בעל המותג מוצר שכבר הובא לידיעתו כשאר היה מדובר בצבע שונה ו/או מידה שונה (פס' 45 לתצהיר מר חסון).
- הנתבעים טוענים כי טענת התובעות בדבר "זיוף" נובעת מכך שהתובעות ספרו כל מספר קטלוגי כדגם נפרד או כ"הפרה נפרדת" (סעיף 16 לסיכומים הנתבעים). עוד טענו הנתבעים כי התובעות ביססו את טענתן בדבר קיומם של דגמים שלא קיבלו את אישורן על מספרי ה-SKU (מק"ט). אלא שלטענתם, אין כל קשר בין מספרים אלו לבין דגמים, וכי מספר ה-SKU אינו מספר דגם ולעיתים מדובר באותו הדגם שקיבל את אישורה של גב' בוריץ, כאמור. טענה זו לא נסתרה על ידי התובעות.
- מצאתי כי התובעות לא הרימו את הנטל הכבד המוטל על כתפיהן להוכיח כי הנתבעים זייפו מוצר זה או אחר או כי קיימים מוצרים שלא קיבלו את אישורה של גב' בוריץ, דרך מר חסון אשר פעל בשליחות התובעות. לא זו בלבד, מצאתי כי לא עלה בידי התובעות לסתור את טענת הנתבעים כי כל מודל שאושר יוצר במספר גדלים ובמספר צבעים וקיבל מק"טים שונים, וכי כל המודלים קיבלו את אישורן של התובעות בהתאם למנגנון שנקבע על ידן, קרי על ידי גב' בוריץ באמצעות מר חסון.
בנקודה זו התובעות בחרו שלא להגיש ראיות התומכות בטענתן בדבר "זיופים", לרבות לא חוות דעת מומחה לעניין זה, אלא הסתפקו בעדותם של מר חדד ובנו, מר דניאל חדד, לקיומם של מק"טים שונים. ואולם, סבורני כי אין בכך כדי להרים את הנטל לביסוס הטענה החמורה כי מדובר בזיופים ובייצור של דגמים שונים שלא קיבלו את אישור התובעות, והמסקנה המתבקשת בנסיבות אלו היא כי המדובר בדגם אחד שקיבל את אישורן של התובעות ושיוצר במספר גדלים וצבעים, כטענת הנתבעים.
- זאת ועוד, מר חסון בעדותו, אשר כאמור שימש כשלוח התובעות, תמך בטענת הנתבעים והעיד כי לא היה כל זיוף לאורך תקופת הסכם הרישיון. מר חסון העיד בעדותו כי פיקח באופן צמוד על דון ג'ילי, ביקר במשרדיהם פעם בשבוע, והשגיח על כל המוצרים המיוצרים, המיובאים והנמכרים על ידה (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 244-248). משעה שזו הייתה מחויבותו של מר חסון על פי הסכם הסוכנות, ומשעה ששימש כזרוען הארוכה של התובעות, הרי שעדותו נמצאה מקובלת עליי לעניין זה, ולא מצאתי לקבל את הטענה כי מוצרים כלשהם של התובעות זויפו ושווקו
- לא למותר להעיר כי מדובר בטענה שהועלתה באיחור רב ובכל מקרה לא בזמן אמת לגבי הדגמים המפרים הנטענים. כך, הנתבעים פעלו בשיטה זו במשך שנים והתובעות מצידן נמנעו מנקיטת כל פעולה משפטית כנגדן או לכל הפחות בקביעת מנגנון בדיקה ואכיפה לרבות לגבי פעולת השלוח, מר חסון, על מנת שפרשנותן את ההסכם בכל הנוגע למנגנון אישור המוצרים, והגדרת מוצר כמזויף תיאכף. שעה שהנתבעים פעלו באישורו של חסון במשך שנים בדרך זו, והתובעות יצרו מצג של הרשאה אשר ניתנה לשלוח מר חסון, אזי הסתמכות הנתבעים על מצג זה נמצאה כסבירה.
טענות נוספות של התובעות
- התובעות טוענות להתקיימותה של עוולת גניבת עין הקבועה בסעיף 1(א) ולעוולה של תיאור כוזב הקבועה בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). לטענתן, הוכח קיומו של מוניטין וחשש סביר להטעיה שהם יסודות עוולת גניבת עין. התובעות טוענות להתקיימותה של עוולת גניבת העין משום ש"יסוד ההטעיה מתגבש מעצם מכירת מוצרים מזויפים הנחזים להיות מקוריים", ומשום שמדובר במוצרים מזויפים שיוצרו ללא אישור או ידיעת התובעות (פס' 28 לסיכומי התובעות).
- סבורני כי דין הטענה להידחות. כידוע, "חרף הדמיון בין המבחנים על פיהם נקבע קיומה של הפרת סימן מסחר ובין המבחנים לעניין עוולת גניבת העין, אין מתחייבת בהם תוצאה זהה בכל המקרים" [ראו: ת"א 1245/08 (מחוזי ת"א)PUMA AKTIENGESELLSCHAFT RUDOLF DASSLER נ' סיטי ווש בע"מ (נבו 2.12.2013); ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 901 (2004)]. זאת, שכן "להבדיל מעילת התביעה בגין הפרת הסימן הרשום, המעוגנת בפקודת סימני המסחר, עוולת גניבת העין לא נועדה במהותה להגן על הצרכן מפני התקיימותה של סכנת ההטעיה ביחס למקור הטובין נושאי הסימן, אלא להגן על המוניטין והשם הטוב של בעל השם המסחרי." [ראו: עמיר פרידמן סימני מסחר - דין, פסיקה ומשפט משווה, כרך א 1033 (2010)].
- סבורני כי כפי שנקבע לעיל בהרחבה, לא הוכח כי יוצרו או שווקו על ידי מי מהנתבעים מוצרים מזויפים, וממילא אף לא הוכח כי המוניטין במותג התובעות נפגע כתוצאה מפעילותם של הנתבעים, כל שכן לא הוכח כל חשש סביר להטעיה. די בכל אלו להביא לדחיית הטענה להתקיימותה של עוולת גניבת עין. הטענה להתקיימותה של עוולת תיאור כוזב נטענה באופן רפה וכללי, ובכך אין די כדי לקבלה, ואף דינה להידחות.
- התובעות טענו להפרה של מגבלת הטריטוריאליות הקבועה בהסכם הרישיון, משום שהוכח שהנתבעים ביצעו "עסקאות מכירה סיבוביות" באמצעות צדדים שלישיים מחוץ לישראל, וכי מדובר בהפרה יסודית מחוץ לטריטוריה וכי כיוונו את פעילות הייבוא העקיף תוך עקיפת הסכם הרישיון. סבורני כי טענה זו, שאף היא נטענה באופן רפה וכללי, לא הוכחה בראיות, וממילא בכל הנוגע לאותו "מערך הייבוא העקיף" מתחייבת המסקנה אשר נקבעה לעיל באשר להפרת חובת הדיווח אודות היקף הייבוא על פי הסכם הרישיון. ואולם בכך אין די כדי לבסס טענה להפרת מגבלת הטריטוריאליות, ואף התובעות אינן מפנות לאותן ראיות שעל בסיסן "הוכח", לפי הטענה, טענתן זו. משכך, דין טענה זו להידחות.
הרמת מסך
- התובעות עותרות בסיכומיהן (בפס' 38) להרמת מסך מכוח ס' 6(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). לטענתן, הוכח כי השימוש באישיות המשפטית של דון ג'ילי על ידי מר ג'ינלי ומר רוזן, כבעלי מניות, נעשה באופן שיש בו כדי להונות את התובעות ולקפחן, תוך ריקון החברה מנכסיה ונטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. נטען כי מר ג'ינלי היה הרוח החיה, המוציא והמביא והגורם הדומיננטי בקשר אל מול התובעות, ואילו מר רוזן היה שותף מלא למעשי התרמית, הכיר את הסכסוך דרך מכתבי ההתראה והתביעה ונמנע מלפעול להפסקת ההפרות, משכך יש לייחס למר רוזן מודעות, למצער מכוח עצימת עיניים לפי סעיף 6(א)(2) לחוק החברות.
עוד לטענת התובעות, הרמת מסך נדרשת על מנת שלא יצא חוטא נשכר. לטענתן ממילא מדובר בחברה קטנה מאוד אשר מנוהלת כשותפות המבוססת על קשרי חברות ואמון ועל כן יש לבחון בצורה "ליברלית" את הרמת מסך ההתאגדות בחברת מעטים, ויש לראות בדון ג'ילי כסוג של שותפות בהן חבים השותפים יחד ולחוד בגין נזק שגרמה לצד ג'.
- הנתבעים טוענים כי הרמת מסך הינו סעד חריג וקיצוני אשר ניתן במקרים יוצאי דופן בהם הוכחה תרמית, הברחת נכסים, שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת או התנהגות חמורה במיוחד המצדיקה את ביטול ההפרדה בין החברה לבין בעלי מניותיה או מנהליה. לטענתם לא הוכח כי נעשה שימוש לרעה באחריות המשפטית הנפרדת, והוכח כי מר ג'ינלי ומר רוזן פעלו בתום לב במסגרת תפקידם ללא כל כוונה להונות, ללא כל מעורבות אישית בהחלטות מהותיות, וללא כל פעולה שיש בה להצדיק חריגה מהכלל הבסיסי של אחריות משפטית נפרדת.
- באשר למר ג'ינלי נטען כי פעל לאורך כל שנות ההתקשרות בהתאם להנחיות שקיבל משלוח התובעות - מר חסון, אשר היה הגורם היחיד עמו עבדו הנתבעים ואשר העביר להם הנחיות, אישורים, דגמים, דרישות ותיקונים. ממילא, הוא עצמו לא קיבל החלטות עצמאיות בניגוד להסכם הרישיון, לא יזם ייצור מוצרים שלא אושרו, לא הסתיר מידע ולא פעל מאחורי גבם של מי מהצדדים. כל פעולותיו היו שקופות, מתועדות ומבוססות על ההנחיות שקיבל ממר חסון. כן נטען כי טענת התובעות לפיה מר ג'ינלי פעל ללא סמכות אינה מתיישבת עם העובדה שהתובעות עצמן פעלו באמצעות מר חסון בלבד במשך שנים, קיבלו דוחות, תמלוגים ואישור דגמים על ידו.
- באשר למר רוזן נטען כי לא היה צד להסכם, לא השתתף במשא ומתן, לא היה בעל מניות ומנהל, לא קיבל החלטות עסקיות, ולא היה מעורב בהיבטים המסחריים או המשפטיים של ההתקשרות. נטען כי כל תפקידו היה עובד מחסן, אשר עסק בלוגיסטיקה, אריזה, קבלה ומשלוח של סחורה ללא כל סמכות לקבל החלטות מהותיות או מעורבות בעיצוב, בייצור או בקשר אל מול התובעות. ניסיון התובעות לייחס לו אחריות אישית חורג מכל אמת מידה של סבירות ומעיד על ניסיון להפעיל לחץ בלתי הוגן על הנתבעים תוך הרחבת חזית כלפי מי שאין לו קשר משפטי או עסקי למחלוקת.
- אני סבורה כי אין בנסיבות ענייננו הצדקה להרמת מסך ההתאגדות, ואיני מקבלת את טענת התובעות לפיה מעשיהם של הנתבעים 2 ו-3 במסגרת החברה היו תוך שימוש לרעה בעיקרון האחריות המשפטית הנפרדת. ואנמק.
- סעיף 4 לחוק החברות קובע כי חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד. אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על חיץ המפריד בינה לבין בעלי מניותיה. מחיץ זה נובע גם עיקרון הגבלת האחריות בתאגיד, שפירושו כי בעלי המניות בחברה הינם בעלי אחריות מוגבלת ואינם חבים בחובות החברה. חיץ זה נתפס כאחד ממאפייניה החשובים של החברה [ראו: רע"א 66369-02-25 תאי השקעות וסחר בע"מ נ' פישמן, פס' 13 (נבו 2.7.2025) (להלן: "עניין תאי השקעות") וההפניות שם].
- על אף קיומו של החיץ האמור, הוכרה בדין האפשרות להרים את מסך ההתאגדות במצבים בהם ניתן לומר כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. נקבע לא אחת כי "הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה" [ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, פס' 56 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר (נבו 22.1.2015) (להלן: "עניין מרכז העיר אשדוד")].
- סעיף 6(א) עוסק באפשרות להרמה "מלאה" של מסך ההתאגדות, כדלקמן:
")א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: