(ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו."
(ג) תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה."
- סעיף 18 לחוק השליחות שכותרתו "ידיעה" קובע כי:
"לענין חוק זה רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעתו או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה."
- הלכה היא כי כאשר השולח יצר בהתנהגותו כלפי הצד השלישי מצג ממנו ניתן היה, באופן סביר, להסיק כי השלוח פועל בהרשאה - יהא השולח מחויב כלפי הצד השלישי, גם אם חרג השלוח מן ההרשאה שניתנה לו. ברע"א 5765/02 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' זילברשלג, פס' 20 (נבו 26.8.2009) (להלן: "עניין אל על") צוין כי:
"סעיף 3(א) לחוק השליחות, העוסק ביצירתה של הרשאה, אומר כך:
"השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". בפסיקה ובספרות צוין, כי מהסעיף ניתן ללמוד על שני סוגים עיקריים של הרשאות: סוג אחד הוא הרשאה הניתנת במערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח. הרשאה מסוג זה מכונה לעתים הרשאה "פנימית" או "סובייקטיבית". סוג שני הוא הרשאה הנוצרת בעקבות מצג של השולח כלפי צד שלישי ממנו ניתן ללמוד באופן סביר על מתן הרשאה. הרשאה מסוג זה מכונה גם הרשאה "חיצונית" או "אובייקטיבית". הרשאה אובייקטיבית עשויה ליצור יחסי שליחות במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי, במנותק מהשאלה אם התגבשה הרשאה פנימית ביחסים שבין השולח לבין השלוח" (ההדגשה הוספה).
- בע"א 1796/10 כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ, פס' 39-40 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר (נבו 7.12.2011) עמד בית המשפט העליון על אופן יצירת שליחות על דרך של מצג כלפי הצד השלישי:
"מושרש בשיטתנו המשפטית לפיו "הגם שהשלוח פעל ללא הרשאת השולח, הרי משהציג השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה בפני הצד השלישי, נוצרת שליחות ממש לפי חוק השליחות" [...] מקורו של עקרון זה הוא בדוקטרינת ה"שליחות הנחזית" שהתבססה במשפט האנגלי המקובל על כללי השתק או מניעות [...] משמעותה של "השליחות הנחזית" היא כי השולח מנוע מלהתכחש למצג שהציג בפני צד שלישי לפיו השלוח פעל בהרשאתו, אם הצד השלישי הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה [...] להבדיל מ"השליחות הנחזית", השתכללותה של שליחות מכוח התנהגות השולח כלפי הצד השלישי אינה מותנית בכך שהצד השלישי שינה את מצבו לרעה [...] ודוק, התנהגות השולח לא תיצור שליחות במקום שהצד השלישי ידע, או היה חייב לדעת כאדם סביר, על היעדר ההרשאה של השלוח [...] כן נקבע בהקשר זה, כי השליחות האובייקטיבית היא פורמאלית באופייה, ואינה מתחשבת בשיקולים של צדק. התנהגותו של השולח לבדה יוצרת אותה ודרישת הסבירות היא נוקשה [...] יודגש כי השלוח אינו יכול ליצור שליחות בהתנהגותו, שכן המצג צריך להיות של השולח עצמו" (ההדגשות הוספו).
- בעניין אל על נקבע (בפס' 22) כי "הטעם להכרה בהרשאה חיצונית כיוצרת יחסי שליחות היא הגנה על הסתמכותו הסבירה של צד שלישי" [ראו גם: בע"א 3526/11 כראדי נ' צנציפר-חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ, פס' 29 (נבו 6.5.2013)]. כך נקבע בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 812 (1994) (להלן: "עניין ורד הלבשה") נקבע כי:
"השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השולח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הרי שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח ("שלוחו של אדם כמותו"). במילים אחרות, דיני החריגה מהרשאה, הקבועים בסעיף 6 לחוק השליחות, כפופים להגדרות השליחות וההרשאה בחוק. מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אף-על-פי שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה. בהיעדר חריגה מהרשאה ממילא אין תחולה לדיני החריגה מהרשאה. עמדת משפטנו גורסת, כאמור, כי השליחות היא קטיגוריה אובייקטיבית, לכן אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גרס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיה קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת" (ההדגשה הוספה).