ראו גם: ע"א 5328/21 אבו רקיה נ' חנדקלו, פס' 103-104 לפסק דינו של כב' השופט כבוב (נבו 3.1.2023); ע"א 10489/09 א.נץ ניהול ואחזקות בע"מ נ' אלוף, פס' 11-12 לפסק דינו של כב' השופט עמית (כתוארו אז) (נבו 6.9.2011); אהרן ברק חוק השליחות 713-717 (1996).
- וביישום הדין לענייננו. ממארג הראיות שהוצג לפניי והעדויות שנשמעו לפניי, עולה תמונה ברורה לפיה לא זו בלבד שהתובעות יצרו מצג בפני הנתבעים בדבר קיומה של הרשאה מלכתחילה לגלובל מותגים ולמר חסון כי אלו ישמשו כנציגיהן הבלעדי בכל הקשור להתנהלותן בישראל ליישום הסכם הרישיון וביצועו המסחרי, ובכל הנוגע למותג ולשימוש בו, אלא שאף בפועל - התקשורת בין הצדדים רובה ככולה התנהלה באמצעות גלובל מותגים ומר חסון, כנציג התובעות, אשר שימש כשלוח התובעות.
- כאמור בהרחבה לעיל, מר חדד מטעם התובעות העיד בעצמו, עוד במסגרת חקירתו בגדרי הדיון בבקשה לצו מניעה בתביעה הקודמת, כי מעט מאוד תקשורת ישירה התקיימה בין התובעות ובכלל זה מר חדד, אל מול הנתבעים, וכי "הכל נעשה דרך חסון". כזכור, במסגרת חקירתו הנגדית האמורה, שב וכינה מר חדד את מר חסון לא אחת בשם "הסוכן שלנו" (פרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת מיום 9.2015, ע' 7 ש' 3-5; ע' 8 ש' 19-20).
- כן אישר שם כי "סמך על הסוכן" מר חסון, לרבות כל הקשור להעברת אינפורמציה הנוגעת לפעילות המותג בישראל, ובכלל זה בכל הנוגע להעברת הדוחות הרבעוניים, אשר לדבריו של מר חדד - פעולה זו הייתה מצויה בתחום אחריותו של מר חסון (פרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת מיום 9.2015, ע' 8 ש' 21-23; ע' 9 ש' 13-16). על רקע זה אין זה מפתיע כי מר חדד אישר, כי ביקר במשרדי חברת ג'ינלי פעם אחת במהלך תקופת ההסכם, במהלך שנת 2013, וכי זו הייתה הפעם היחידה שפגש את מר ג'ינלי (שם, ע' 8 ש' 8-11).
- לכך יש להוסיף גם, כמפורט בהרחבה לעיל, את תצהירה ועדותה של גב' בוריץ שאישרה כי תהליך העבודה השוטפת לאורך חיי הסכם הרישיון התבצע בין התובעות והנתבעים באמצעות מר חסון על פי הוראת מנהליה, וזאת משום שהוא היה אחראי לייצוג המותג בישראל, לרבות בכל הנוגע לאישור הדגמים לשיווק ולמכירה (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 25 ש' 24 - ע' 26 ש' 8; ע' 29 ש' 6-18).
- מצגים אלו שהוצגו על ידי התובעות בפני דון ג'ילי התפרשו על פני תקופה ארוכה, במהלכה התנהלה התקשורת בין הצדדים שלפניי דרך מר חסון, נציגן ושלוח התובעות, למעט תקשורת ספורה ומועטה ביותר שהתקיימה בין הצדדים במישרין, אשר גם בגדרה לא הביעו התובעות כל הסתייגות מפעילותו של מר חסון (וזאת עד שיחסי התובעות עם מר חסון עלו על שרטון). מהחומר שהונח לפני בית המשפט מתבקשת המסקנה לפיה מר חסון, כנציג התובעות (ה"סוכן", כלשון מר חדד), שימש למעשה כשלוחן של התובעות בכל הקשור לפעילות המותג בישראל, תוך שהרשאתו לפעולה אל מול הנתבעים ניתנה על ידן מלכתחילה.
- לא למותר לציין שדומה כי שיטת עבודה זו שבה שלוח, "נציג" או "סוכן" מטעם התובעות מייצג את האינטרס שלהן במערכת היחסים המסחרית אל מול המורשה, בכל מדינה ומדינה, נמצאה כשיטת עבודה נוחה ומועדפת על התובעות ועל מר חדד. על כך ניתן ללמוד חקירתו הנגדית במסגרת הדיון בבקשה לצו מניעה בתביעה הקודמת, עת נשאל האם הביע הסתייגויות בשנים 2012-2014 בכל הנוגע להעברת הדוחות הרבעוניים, ועל כך השיב: "לא זוכר. יש לי עסק חובק עולם ואני סומך על הסוכן שלי כדי להעביר לי אינפורמציה" (פרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת מיום 9.2015, ע' 9 ש' 14). דברים אלו מחזקים את המסקנה בדבר מעמדו של מר חסון כשלוח של התובעות בייצוג האינטרס שלהן בישראל אל מול הנתבעים בזמן אמת וכי הדבר נעשה באופן מודע ומיודע על ידי התובעות, בבחינת שיטת עבודה מקובלת ונהוגה.
- התובעות טוענות בסיכומיהן כי על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח את הרשאתו של מר חסון לפעולותיו, וכי נטל זה לא הורם ולא הוצג על ידם כל ראיה לכך; כי מר חסון אף נעדר סמכות על פי הסכם הרישיון אל מול התובעות; וכי מר חסון שימש כגורם מקשר בלבד, "צינור" להעברת מידע (פס' 13-14 לסיכומי התובעות). הנתבעים מצדם טוענים כי פעלו "בתום לב מוחלט" מול מר חסון, כמי שהוצג להם כמנהל וכנציג המוסמך של התובעות, וכי "לא ידעו ולא היו צריכים לדעת" על כל מגבלות פנימיות נסתרות בין התובעות ובין מר חסון, וכי מבחינתם אישורו של מר חסון הוא אישור של התובעות (פס' 10, 38 לסיכומי הנתבעים).
- סבורני כי כפי שצוין בהרחבה לעיל, פעילותו של מר חסון במסגרת הסכם הרישיון לא התמצתה ב"תיווך" או בהיותו "צינור" מקשר גרידא להעברת מידע בין הצדדים להסכם הרישיון. לפני בית המשפט הוצגה תמונה עקבית, אחידה וקוהרנטית שבה מר חסון שימש כשלוח התובעות, וכי שימש כזרוען הארוכה של התובעות ביחסיהן אל מול הנתבעים, וכי הדבר היה מקובל עליהן ובתוך כך על מר חדד, אשר "סמך על הסוכן" שלו שיעביר לו את האינפורמציה המצויה בתחום אחריותו, בשעה שהוא עצמו ניהל "עסק חובק עולם".
- ואולם, כפי שידון להלן, מערכת היחסים המסחרית שבין הצדדים שלפניי מוסדרת בראש ובראשונה באמצעות דיני החוזים ודיני התרופות. על כן, גם אם מר חסון שימש כשלוח במובן המשפטי, וגם אם שימש כזרוע הארוכה של התובעות בפעילותן אל מול הנתבעים ואף הוצג ככזה לנתבעים, הרי שאין הדבר יכול לשמש בידי חברת ג'ינלי / דון ג'ילי כ"היתר כללי" ומוחלט להניח כי כל פעולותיו של מר חסון לאורך חיי הסכם הרישיון נעשו בהרשאת התובעות ולא בחריגה ממנה, במובן "הפוטר" מקיום החיובים החוזיים שבהסכם הרישיון.
- על כן ביחס לכל אחת מההפרות הנטענות על ידי התובעות, יש לבחון בראש ובראשונה, את מצב הדברים באספקלריה של דיני החוזים בשים לב לחיובים המוטלים על חברת ג'ינלי על פי הסכם הרישיון עליו היא חתומה אל מול התובעת 2. בשלב השני יש לבחון האם בפני הנתבעים הוצגו על ידי התובעות במהלך חיי הסכם הרישיון מצגים מהם ניתן היה באופן סביר להסיק כי השלוח, מר חסון, פועל תחת הרשאת התובעות. באופן זה ייבחנו להלן טענות התובעות להפרת הסכם הרישיון.
טענה ראשונה להפרה של הסכם הרישיון - העברת הזכויות מחברת ג'ינלי לדון ג'ילי
- ההפרה הראשונה הנטענת על ידי התובעות עניינה הטענה בדבר העברת הזכויות מחברת ג'ינלי לדון ג'ילי, וביצוע פעולות במסגרת הסכם הרישיון באמצעות חברת דון ג'ילי. התובעות טוענות כי כלל המוצרים המזויפים, לטענתם, יוצרו מחוץ למסגרת הרישיון, משום שהנתבעים פעלו ללא רישיון בשל החלפת חברת ג'ינלי בחברת דון ג'ילי ללא הסכם חתום, ובניגוד לסעיף 12.3 להסכם הרישיון המקנה ביטול מידי שלו עקב פירוק, והן בשל הפרות יסודיות של תנאי השימוש. משכך נטען, כי הופר סימן המסחר של התובעות, והוכח כי הנתבעים ייצרו, מכרו וייבאו מוצרים מפרים ללא הרשאה, מחוץ למסגרת הרישיון (פס' 19 לסיכומי התובעות).
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שהונחו לפניי סבורני שאין בטענה זו להפרה של הסכם הרישיון ממש, וכי דינה להידחות. ואנמק.
- התובעות מעולם לא העלו טענה בדבר העברת הפעילות מחברת ג'ינלי לחברת דון ג'ילי. למעשה, בתכתובת דואר אלקטרוני מיום 9.2014 שנשלחה ממר חדד לעורך דינו (נספח 2 לתצהיר מר חסון), התייחס הוא באופן מפורש לחברת דון ג'ילי כבעלת הרישיון על פי הסכם הרישיון, ולמצער ראה בחברת דון ג'ילי ובחברת ג'ינלי ישות אחת המשמשת כבעלת דברו, ובמילותיו: "our licensee is Gineli/ Don Gili…".
- במסגרת הדיון בבקשה למתן צו מניעה בתביעה הקודמת שהתקיים ביום 9.2015, עת נשאל מר חדד האם התובעות קיבלו בכל רבעון במהלך תקופת ההתקשרות דוח שהועבר על ידי דון ג'ילי, השיב: "נכון. למרות שההסכם שלנו היה עם ג'ינלי." (ע' 8 ש' 24-25). גם בכך יש לחזק את ידיעת התובעות בזמן אמת, כי הפעילות הועברה מחברת ג'ינלי לדון ג'ילי, וכי הדבר נעשה ללא הסתייגות או מחאה מצד התובעות, וממילא בידיעתן.
- הדוחות הרבעוניים שנשלחו בזמן אמת לתובעות נשלחו על גבי נייר מכתבים של חברת דון ג'ילי ונחתמו על ידה בחותמתה (מוצג 22 למוצגי התובעות). לא הוצגה כל ראיה מזמן אמת התומכת בכך שהתובעות ראו בכך הפרה, או כי הביעו מחאה בקשר לכך.
- ממוצג 49 שהגישו התובעות עולה כי בזמן אמת היה ידוע להן כי תשלום התמלוגים על פי הסכם הרישיון מבוצע על ידי חברת דון ג'ילי ולא על ידי חברת ג'ינלי (למעט התשלום הראשון). גם בכך יש לתמוך במסקנה כי התובעות ידעו שהפעילות על פי הסכם הרישיון מתבצעת באמצעות חברת דון ג'ילי, באופן שהיה מקובל על התובעות.
- ולבסוף, גם בחקירתו הנגדית של מר חדד בתביעה שלפניי, הצטיירה תמונה אחידה וקוהרנטית לפיה היה מקובל עליו בזמן אמת כי הפעילות מתבצעת באמצעות דון ג'ילי ולמצער לא ראה בכך כל הפרה. כך כאשר נשאל מדוע לא הוציא הודעה על ביטול ההסכם לאחר שעובר להגשת התביעה הקודמת, לטענתו, גילה כי חברת ג'ינלי הוחלפה בדון ג'ילי, השיב "בגלל שחשבתי שזה אותה חברה", וכי נודע לו לראשונה שיש הבדל בין השניים "רק כאשר התחלנו בפעולות משפטיות" בשנת 2015 (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 84 ש' 1-8; ע' 85 ש' 5-7). כלומר, הטענה להפרה בנקודה זו נולדה רק לאחר שהתובעות החלו לנקוט בפעולות משפטיות כנגד הנתבעים, על אף שחשב כל העת, לדבריו, כי ג'ינלי ודון ג'ילי היא "אותה חברה". הסבר זה, בכל הכבוד, לא נמצא כמניח את הדעת.
- אמנם, הסכם הרישיון כולל הוראות מפורשות, כדוגמת סעיף 9.2 האוסר על המחאת זכויות השימוש ללא אישור בכתב, וסעיף 12.3 המאפשר ביטול מידי במקרה של פירוק החברה, אשר לכאורה תומכות בטענת התובעות להפרה יסודית של הסכם הרישיון, ובטענת התובעות כי בשל כך כלל הפעילות בוצעה מחוץ להסכם הרישיון.
- ואולם, המבחן המשפטי אינו מסתכם או מתמצה בלשון ההסכם בלבד, ויש לבחון את התנהלות הצדדים לאורך זמן. במקרה דנן, הוכח כי התובעות ידעו בזמן אמת על העברת הפעילות מג'ינלי לדון ג'ילי, קיבלו דוחות ותשלומים מדון ג'ילי, ואף מנהלן, מר חדד, התייחס אל שתי חברות אלו כאל ישות אחת. התנהלות זו, שנמשכה שנים ללא מחאה או הסתייגות מצד התובעות מקימה ויתור ומניעות שכן צד שידע על הפרה לכאורה של ההסכם ולא פעל לאכיפת זכויותיו במשך תקופה ארוכה, עשוי להיחשב כמי שוויתר עליהן או נמנע מלטעון להן.
- על מנת להסיק ויתור על זכות חוזית על פי התנהגותו של אדם, התנהגות זו חייבת להיות ברורה, החלטית ושאינה משתמעת לשני פנים, ויש לבססה בראיות מוצקות וברורות [ראו: ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1) 564, 570 (1979); דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נד(3) 573, 596 (1996); ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פס' 11 לפסק דינה של כב' השופטת חיות (כתוארה אז) (נבו 11.10.2012)].
- סבורני כי די במכלול הראיות שהוצג לפני בית המשפט כדי לבסס את המסקנה הברורה לפיה התובעות ויתרו על כל טענה להפרה הנובעת מהעובדה שהפעילות המסחרית על פי הסכם הרישיון התבצעה באמצעות חברת דון ג'ילי חלף חברת ג'ינלי. על אף שהוראותיו המקוריות של ההסכם ברורות, התנהלותן העקבית של התובעות בפועל כמפורט לעיל יצרה מציאות חוזית בדבר שינויו של הסכם הרישיון על דרך ההתנהגות. הנתבעים פעלו על פי מציאות חוזית זו, ומבלי שהובעה כל מחאה מצד התובעות בקשר לכך. שינוי בהתנהגות זה שולל את יכולתן של התובעות לטעון כעת להפרה בדיעבד של הסכם הרישיון.
- זאת ועוד. אף בחינת מישור השליחות מוליכה לאותה המסקנה בנסיבות העניין. כך, שולח עשוי ליצור מצג הרשאה כלפי צד שלישי, המחייב אותו בפעולות שלוחו, גם באמצעות שתיקה או מחדל כאשר בנסיבות העניין היה מצופה ממנו לפעול באופן אקטיבי כדי לשלול את ההרשאה. כך נקבע בעניין ורד הלבשה (בעמ' 815): "אפשר מצב שבו השלוח יוצר מצג כלפי הצד השלישי, ו'העדר פעולה מצד השולח, כאשר נסיבות אלו מחייבות פעולה מצדו, עשוי להיחשב כהתנהגות היוצרת שליחות' [...] 'מקור השליחות אינו מצוי בהתנהגות השלוח אלא בשתיקת השולח שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה מהווה התנהגות מצדו כלפי הצד השלישי'" (ההדגשות הוספו).
- בע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ - סניף חדרה, פ"ד סה(2) 322, 350-351 (נבו 3.1.2012) נקבע כי:
"נקודת המוצא בעניין זה היא כי לעיתים גם שתיקה ומחדל של השולח לעשות מעשה יכול שיימצאו כמקנים הרשאה, באחת משתי דרכים: אישור בדיעבד או הרשאה מלכתחילה. המבחן הוא אם היה על השולח, המבקש לשלול את ההרשאה לביצוע פעולה מסוימת, כאדם סביר, לקום ולעשות מעשה, ובמחדל של אי העשייה הוא גרם לשלוח או לצד שלישי להאמין כי ניתנה לשלוח הרשאה לפעול. אם התשובה לכך חיובית, הרי שניתן לראות את הפעולה כאילו ניתנה לגביה הרשאה. ודוקו, לא כל שתיקה תתפרש כיוצרת הרשאה. על בית המשפט להסיק ממכלול הנסיבות כי אדם סביר היה פועל ומביע את רצונו אם לא היה מעוניין להקנות את השליחות. משלא פעל השולח, אף על פי שניתן היה לצפות ממנו לעשות כן, עשויה ההתנהגות להתפרש כיוצרת הרשאה לביצוע מעשה השליחות.