[...]
אישור בדיעבד יכול שיהיה גם בחוסר מעשה ובלבד שמחדל אי עשיית המעשה יצביע על אומד דעתו של השולח להכשיר את הפעולה בדיעבד. התשובה לשאלה אימתי חוסר מעשה של שולח יצביע על אומד דעתו ליתן אישור בדיעבד, תינתן לאחר שבית המשפט יבחן 'אם על פי ניסיון החיים הרגיל, אדם סביר הפועל בתום לב היה מצפה מהשולח, שאף הוא פועל בתום לב, לעשות מעשה אם הוא אינו מאשר בדיעבד'
[...]
אפשרות נוספת היא כי שתיקת השולח תתפרש כמתן הרשאה מלכתחילה לביצוע הפעולה. זאת, מקום שהשתיקה או המחדל מתמשכים התמשכות יתרה, עד כי הפירוש הסביר שיש ליתן להתנהגות השולח ולשתיקתו הוא הענקת הרשאה לשלוח לבצע את הפעולה בשמו מלכתחילה [...] היסוד של משך הזמן מהווה פקטור בהכרעה בין האפשרות של אישור בדיעבד לבין האפשרות של הרשאה מלכתחילה. ההנחה היא שככל שהשתיקה או המחדל מתמשכים על פני תקופה ארוכה יותר, כך חולף זמן רב המאפשר לשולח להבהיר את נסיבות השתיקה. ואם הללו לא הובהרו, הרי שיש ללמוד מכך על שהשולח העניק הרשאה מלכתחילה לבצע את הפעולה." (ההדגשות הוספו).
- בע"א 1808/11 אוחנה נ' ברימט, פס' 46 לפסק דינו של כב' השופט זילברטל (נבו 20.1.2015) (להלן: "עניין אוחנה") צוין כי:
"הפסיקה מצאה כי חלוקת הסיכונים בין השולח, השלוח והצד השלישי תלויה באחריות של כל אחד מהם ליצירת "התאונה המשפטית". כלומר, כאשר שולח יוצר מצג בפני צד שלישי כאילו הוא מרשה לשלוחו לבצע פעולה משפטית בשמו, אך למעשה אין הרשאה כאמור, השולח ייאלץ לשאת גם הוא בסיכון זה, והצד השלישי יהיה רשאי לראות את הפעולה כתקפה גם כלפי השולח.
[...]
להתנהגותו של השולח כלפי הצד השלישי נודעת משמעות רבה. ככל שהשולח היה מעורב יותר ביצירת הציפייה והידיעה של הצד השלישי בדבר קיומה של השליחות והיקפה - כך תגבר הנטייה להטיל עליו אחריות על כך שהצד השלישי לא ידע על חריגת השלוח מההרשאה" (ההדגשות הוספו).
- מר חסון, כשלוח התובעות, ידע כי הפעילות מתבצעת באמצעות חברת דון ג'ילי ולא באמצעות חברת ג'ינלי. מר חסון אף העיר מיוזמתו במהלך עדותו כי הדוחות הרבעוניים נשלחו מדון ג'ילי ולא מחברת ג'ינלי (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 267). בנסיבות אלו, ומשעה שהוכח כי הדבר היה מצוי בידיעתן של התובעות אף מתוקף תפקידו של מר חסון כשלוח, אזי ככל שאלו אכן ראו בכך הפרה של הסכם הרישיון היה מצופה מהן לפעול באופן אקטיבי כדי לשלול את ההרשאה שניתנה לו.
שתיקתן של התובעות ביחס לכך שהפעילות מתבצעת באמצעות חברת דון ג'ילי ומחדלן בנסיבות אלו יצרו בפני הנתבעים מצג מתמשך, לפיו הפעילות באמצעות חברת דון ג'ילי הייתה מקובלת עליהן וכי פעילותו של מר חסון במתכונת פעילות מסחרית זו, קרי פעילות אל מול חברת דון ג'ילי, הייתה תחת הרשאתן. משלא פעלו התובעות לשלילת ההרשאה אין להן להלין אלא על עצמן בלבד.
- מכל האמור לעיל מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים לפיה התובעות ידעו בזמן אמת כי חברת ג'ינלי העבירה את פעילותה העסקית לחברת דון ג'ילי, ולקבוע שפעילותה נעשתה ללא הפרה של הסכם הרישיון כי אם תוך שינויו לעניין זה, בידיעת ובהסכמת התובעות. לא זו בלבד, אלא שהתובעות הציגו בפני הנתבעים, בשתיקתן ובמחדלן, מצגים עקביים לפיהם פעולותיו של מר חסון כשלוחן במתכונת פעילות מסחרית זו, קרי פעילות אל מול חברת דון ג'ילי, נעשות בהרשאתן המלאה. גם בכך יש להוליך למסקנה בדבר דחיית הטענה להפרת הסכם הרישיון בנקודה זו.
טענה שנייה להפרה של הסכם הרישיון - מכירה בחנויות מזון
- ההפרה השנייה הנטענת על ידי התובעות היא הטענה לפיה דון ג'ילי הפרה את סעיף 2.3 להסכם הרישיון האוסר על הפצה של מוצרי התובעות בחנויות מזון ובירידי רחוב. נוסח הסעיף הרלוונטי בהסכם הרישיון הוא כדלקמן: "Their can be no distribution to food stores or street fairs or to suppliers of street fairs. Distribution Channels are subject to annual review and approval.". התובעות טוענות כי סעיף זה הופר עת מוצרי התובעות הופצו ברשת רמי לוי וברשת שופרסל, באופן המפר את האיסור להפיץ מוצרים בחנויות מזון ("Food Stores").
- ממארג הראיות והעדויות שנשמעו לפניי סבורני כי טענה זו של התובעות להפרה של הסכם הרישיון לא הוכחה, ודינה להידחות. ואנמק.
- מר יוסף חדד, אחיו של מר חדד, אישר בעדותו כי ביקר בסניפי רשת רמי לוי, רשת שופרסל וחנויות נוספות, עשרות פעמים החל משנת 2010, ובביקורים אלו מצא כי מוצרים הנושאים את מותג התובעות נמכרים בהן. מר יוסף חדד אישר כי קנה את הסחורה, צילם אותה ובהמשך מסר אותה לעורך דינן של התובעות בישראל. עוד אישר כי ידע שלאחיו, מר חדד, טרוניות רבות כלפי מר ג'ינלי עוד משנת 2011 ועד שנת 2015, לכאורה באשר למכירה בחנויות אלו, ואף ייעץ לו לתבוע אותו לאחר שמר חדד התייעץ איתו בנושא.
- מר יוסף חדד לא ידע להשיב מדוע חרף זאת, משנת 2011 עת המכירה בחנויות אלו הייתה ידועה לאחיו, נמנע הוא מלתבוע את מי מהנתבעים (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 151 - ע' 170). מעדות זו של מר יוסף חדד, אשר הובא לעדות על ידי התובעות, הצטיירה תמונה ברורה לפיה לכל הפחות משנת 2010 הובא לידיעת התובעות כי מוצריהן נמכרים מכוח הסכם הרישיון בחנויות אלו, ואולם שום טענה לא הועלתה על ידן בזמן אמת ביחס לכך, ובכלל זה הטענה כי מכירה כאמור מהווה הפרה של הסכם הרישיון.
- מר חדד העיד בחקירתו הנגדית כי הוא "לא זוכר בדיוק" את המועד שבו נודע לו לראשונה על כך שהמוצרים נמכרים בחנויות אלו, אך כן אישר שברגע שהדבר נודע לו, הוא הודיע על כך למר חסון, שלוח התובעות ונציגן בפעילותן בישראל (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 89-90). למר חדד לא היה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן להעלות תלונה בעניין זה מלבד ש"לוקח זמן" וכי "היו לי הרבה חברים שסיפרו לי על התהליך המשפטי בישראל שהוא נמשך באופן אינסופי" (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.2025, ע' 101-102).
- את כל האמור יש לקרוא על רקע העובדה שמר חסון שימש כנציג ושלוח של התובעות בפעילותן בישראל. לא בכדי ברגע שנודע הדבר למר חדד, הוא פנה לשלוח התובעות בישראל - מר חסון. ככזה ובמסגרת פעילותו כנציג התובעות, מר חסון פירש את ההגבלה האמורה בהסכם הרישיון כך שהמונח "Food Stores" לא מכוון למניעת מכירת מוצרי התובעות ברשתות כגון רמי לוי ושופרסל. לדבריו, על פי הפרשנות המסחרית המוכרת לו, הכוונה לחנויות למכירת מזון בלבד (פס' 49 לתצהיר מר חסון).
- 00כך, מר חסון העיד כי מכירת מוצרי התובעות בחנויות כמו רשת רמי לוי ורשת שופרסל אינה מהווה הפרה של הסכם הרישיון, והבהיר כי האיסור בסעיף מתייחס לחנויות מזון מהסוג הקיים בארצות-הברית, להבדיל מישראל, וכי מכירה של תחתונים וגרביים בחנויות מסוג זה היא דבר שגרתי, שכן אלו מוכרות מוצרים רבים מעבר למזון, לרבות מוצרי אופנה (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 227 ש' 11-14).
- 0מר חסון אף אישר כי בזמן אמת חלק בפני מר חדד על פרשנותו של הסכם הרישיון. לדבריו, הסיבה להעלאת טענה בעניין זה על ידי מר חדד באיחור החל משנת 2014, היא שהיה מדובר בנימוק לביטול החוזה, שיוביל לעליית התשלום מכוחו (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 259 ש' 20 - ע' 262 ש' 6). במילים אחרות, המניע להעלאת טענה זו להפרה באיחור כה משמעותי, לפי מר חסון, היה רצונן של התובעות להרוויח סכומים גבוהים יותר מהסכם הרישיון וזאת על ידי שינוי תנאיו.
- באופן דומה לדחיית הטענה בכל הנוגע להפרה הראשונה הנטענת, הרי שגם בכל הנוגע להפרה השנייה הנטענת סבורני כי התנהלות התובעות בזמן אמת מקימה ויתור ומניעות, השוללת את יכולתן לטעון כעת ובדיעבד להפרה של סעיף 2.3 להסכם הרישיון. כפי שפורט לעיל בהרחבה, העובדה שהתובעות ידעו בפועל על המכירה בחנויות אלו במשך שנים ארוכות ולא נקטו בכל פעולה משפטית, יוצרת מניעות מלטעון כעת להפרה של הסכם הרישיון.
- מכל האמור לעיל מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים לפיה התובעות ידעו בזמן אמת כי מוצרי התובעות נמכרים בסניפי רשת רמי לוי ורשת שופרסל, וכי הפעילות בהקשר לכך נעשתה ללא הפרה של הסכם הרישיון, בידיעת ובהסכמת התובעות, מכוחו ובמסגרתו של הסכם הרישיון.
- לעניין זה אוסיף ואציין כי גם אם אקבל טענת התובעות שפרשנותו של ההסכם היא כזו שמכירת מוצרים הנושאים את מותגן ברשתות מסוג רמי לוי או שופרסל הינה אסורה (ואיני עושה כן), אזי מרגע ששלוחן ונציגן המוסמך של התובעות אל מול הנתבעים, מר חסון, התיר מכירה זו והדבר נעשה בידיעתו והובא באמצעותו לידיעת התובעות (לאחר שהיה בידיעתן עוד קודם לכן באמצעות מר יוסף חדד), ומשעה שהתובעות בשתיקתן ובמחדלן לא פעלו לשלילת ההרשאה שניתנה למר חסון בכל הנוגע למתכונת פעילות מסחרית זו, אזי שבכך התובעות הציגו בפני הנתבעים מצגים לפיהם מר חסון פועל תחת הרשאתן. באופן דומה להפרה הראשונה הנטענת, ככל שהתובעות אכן ראו בכך הפרה של הסכם הרישיון, היה מצופה מהן לפעול באופן אקטיבי כדי לשלול את ההרשאה שניתנה למר חסון, שכן שתיקתן של התובעות ביחס לכך שהמכירה מתבצעת בחנויות אלו מהווה מקור השליחות. משלא פעלו התובעות לשלילת ההרשאה אין להן להלין אלא על עצמן בלבד.
- לא מצאתי להידרש ליתר טענות התובעות בסיכומיהן בנקודה זו, לרבות לא הטענה לפיה חנויות רשת רמי לוי הן בגדר "רשתות מזון" וכי הדבר מצוי בידיעה שיפוטית (פס' 21 לסיכומי התובעות). סבורני כי הדבר אינו בגדר ידיעה שיפוטית, והיה על התובעות להוכיח טענה זו בראיות מתאימות, לרבות באמצעות חוות דעת מומחה. הראיה לכך היא השונות הקיימת בהגדרת "Food Stores" בין ארצות-הברית ובין ישראל, כפי שהדבר השתקף גם מעדותו של מר חסון.
- ממילא, אין כל צורך להידרש להכרעה בסוגיה זו, שכן משעה שהוכח כי במשך שנים רבות המכירה בחנויות אלו נעשתה בידיעת התובעות ואף מכוח הרשאת השלוח מטעמן מר חסון אשר הנתבעים היו זכאים להסתמך על מצגי התובעות בהקשר זה באופן סביר ובתום לב, הרי שדי בכך לדחות כל טענה להפרה של הסכם הרישיון בנקודה זו.
טענה שלישית להפרה של הסכם הרישיון - אי דיווח דיווחי אמת בדבר היקפי הייבוא ותשלום דמי רישיון על פיהם
- ההפרה השלישית הנטענת על ידי התובעות היא כי דון ג'ילי הפרה את החובה לדווח דיווחי אמת בדבר היקפי הייבוא של מוצרי התובעות (להלן גם: "FOB"), וכי לא שולמו דמי רישיון בהתאם להסכם הרישיון בשנים 2011-2018, בסך של 10% מהיקפי הייבוא האמיתיים.
- סעיף 5.1 להסכם הרישיון קובע כדלקמן:
"It is hereby agreed that for the rights vested in the Licensee in this agreement. including the use of the trademarks, design, manufacturing, advertising, sales promotion and sale of the products, the Licensee will pay the Company royalties at a rate of 5 % F.O.B. for the duration of the first contract period, with minimum obligation being a total of $ 15,000. The licensee is granted the option of renewing the contract at a royalty rate of 10 % F.O.B. with the following minimum commitment: