תלהמ (י-ם) 50350-07-22 ד"ב נ' ר"מ

פסק-דין

• מבוא

1. לפניי תביעה לאיזון משאבים בין בני זוג, אשר נישאו ביום 00.00.2011. התביעה מתמקדת בתקופת החיים המשותפת שנקבעה בין המועדים 00.00.2011 ועד למועד הקרע - 18.10.2021.  לצדדים שלושה ילדים ובמקביל להליך זה מתנהלים שני תיקים נוספים בעניין מזונות קטינים וזמני שהות.  פסק דין זה עוסק בסוגיות איזון המשאבים בלבד, ובמסגרתו יוכרעו טענות שני בני הזוג המבקשים להחיל על עניינם את החריגים לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
2. המחלוקות המרכזיות נוגעות לזכויות בדירת המגורים ולחובות האיש-הנתבע. התובעת טוענת, כי דירת המגורים, הרשומה במלואה על שמה, ניתנה לה במתנה מאביה בשנת 2013, ועל כן, בהתאם לחוק יחסי ממון, היא אינה נכס בר איזון.  התובעת מדגישה, כי הרישום על שמה מעיד על בעלותה הבלעדית וכי לא הייתה כוונת שיתוף בדירה אשר עשויה להקנות לנתבע זכויות בה.
3. מצד שני, הנתבע טוען, כי הכספים לרכישת הדירה ניתנו במתנה מאביה של התובעת לשני הצדדים יחד, וכי הרישום על שם האישה בלבד נעשה מטעמים טכניים ובעקבות ייעוץ שקיבל מרואה חשבון. הוא מציין, כי השקיע בדירה כספים ניכרים בשיפוצה, שילם חשבונות שוטפים וטיפל בעניינים הנוגעים לתחזוקתה, ובכך נהג בה מנהג בעלים.  לטענתו, פעולותיו נעשו בידיעת התובעת ובהסכמתה, מבלי שהיא ערערה על כך, עובדה המעידה על כוונת שיתוף בדירה.  שיתוף זה מצמיח לו זכות לבעלות מחצית מן הזכויות בדירה.
4. נוסף על כך, בין הצדדים קיימת מחלוקת משמעותית בנוגע לחובות שנטל הנתבע במהלך הנישואין לצד כספים שהועברו מהתובעת לנתבע. התובעת טוענת כי חובות אלו, ובכללם הלוואה שנלקחה עבור רכישת נכס בבאר-שבע והלוואות מצדדים שלישיים, הם חובות פרטיים של האיש, שנלקחו ללא ידיעתה ולמטרות שאינן קשורות לתא המשפחתי.  לפיכך, לשיטתה, אין לכלול חובות אלה במסגרת איזון המשאבים.  לעומת זאת, הנתבע טוען, כי מדובר בחובות משותפים שנצברו בתקופת החיים המשותפים ולצורך התא המשפחתי, ועל כן יש לחלוק בהם שווה בשווה.

• טענות הצדדים בתמצית

5. לטענת התובעת, הדירה נרכשה עבורה במתנה מכספי אביה שהועברו כשנתיים לאחר נישואי הצדדים. הדירה רשומה במלואה על שמה בלבד, ולכן היא אינה נכס בר איזון בהתאם לחוק יחסי ממון.  אביה העניק לה (ולה בלבד) סכומי כסף במתנה לשם רכישת הדירה והוא העביר את הסכומים ישירות למוכרת הדירה.  הכספים הועברו לתובעת על חשבון ירושתה העתידית מאביה ולא כמתנה לשני הצדדים כבני זוג.  כראיה להוכחת הכוונה באשר לכספי המתנה שהוענקו לה בלבד, צירפה התובעת "תצהיר נוטריוני" עליו חתמה התובעת בתאריך 29.11.23.  על-פי תצהיר זה, קיבלה התובעת במתנה מאביה סך 482,409 יורו לצד סכום נוסף שהועבר בדולר ארה"ב.  נכתב בתצהיר, כי הסכום מועבר לתובעת במתנה על חשבון ירושתה העתידית.  כמו-כן נכתב בתצהיר, כי התובעת מסכימה לקבל את הזכויות בדירה במתנה וללא כל תמורה.
6. התובעת טוענת, כי בזמן נישואי הצדדים, אביה ניהל נגד הצדדים הליך בוררות בבית הדין לדיני ממונות ושם טען האב, כי הדירה נרשמה כמתנה על שמה, אולם הדבר נעשה בכוונה להתחמק מתשלום מס ומעולם הלה לא התכוון להעניק לתובעת מתנה. התובעת והנתבע ביקשו לבטל את פסק הבוררות וזה אכן בוטל במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בהפ"ב (מחוזי י-ם) 2439-11-16 [נבו].  להליכים אלו אשר למען הפישוט יכונו להלן "הליכי הבוררות" חשיבות מיוחדת משום שבמסגרתם הנתבע חזר וטען שהדירה שייכת רק לתובעת ולאחר שהמתנה הושלמה לידיה בלבד.
7. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916עוד טענה התובעת, כי הנתבע לא השקיע בדירה דבר. התיקונים שנעשו בדירה בוצעו על ידי החברה הקבלנית שבנתה את הדירה.  התובעת טענה, כי הנתבע רצה למכור את הדירה כדי להחזיר את חובותיו, אך היא סירבה, והדגישה כי אינה מוכרת את דירתה כדי לפרוע את חובותיו.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

8. התובעת טענה, כי לאורך חייהם המשותפים, הצדדים שמרו על הפרדה רכושית מלאה, כשכספיה הופקדו בחשבון הבנק שלה וכספי הנתבע הופקדו לחשבון הבנק שלו. לפיכך, לטענתה, חובות שנוצרו ללא ידיעתה, או שלא לטובת התא המשפחתי אינם חובות משותפים שעליה לשאת בהם.
9. התובעת הצליחה לחסוך למעלה מ-200,000 ש"ח לפני הנישואים, שמתוכם נותרו כ-70,000 ש"ח לאחר שהנתבע שכנע אותה להעביר לו כ-160,000 ש"ח. לטענתה, כספים אלו נחסכו לפני הנישואים ואינם ברי איזון, ויש לקבוע, כי הם שייכים במלואם לתובעת.
10. טרם נישואיהם, התובעת נטלה מהבנק שלה הלוואה בסך 60,000 ₪. התובעת לקחה הלוואה זו עבור הנתבע לצורך כיסוי חובותיו, בתנאי שיתחייב לשאת בתשלומים במלואם, והוא אכן כיסה אותה.  ניטלה לאחר הנישואין הלוואה נוספת בסך 100,000 ₪.  הנתבע טען שעליו לשלם סכום זה למס הכנסה.  התובעת טוענת, כי הנתבע שיקר לה בעניין זה ועשה שימוש אחר בכסף, ועד היום לא השיב לה דבר.  ניטלה גם הלוואה בסך 250,000 ש"ח לרכישת נכס בבאר-שבע.  התובעת טוענת, כי מעולם לא ראתה את הנכס ואינה יודעת מה נעשה עם הכסף, והנתבע אף טען מאוחר יותר שלא היה נכס כזה ואף סירב לפרט מה עלה בגורל הכספים.  נכון למועד כתב התביעה, נותרה יתרה של כ-73,500 ש"ח לסילוק בגין הלוואה זו.
11. התובעת טוענת, כי הנתבע הפך לשותף בחשבון הבנק שלה לשם נטילת הלוואה, כשבסופו של יום היא זו שצריכה לפרוע אותה. התנהלותו הייתה מזימתית, תוך שהוא מסתיר ממנה חובות שצמחו מהלוואות שהוא נטל מצדדים שלישיים.  בין יתר צדדים אלו, היו את ה"ה פ' ו-ז' שטענו, כי הנתבע ביקש מהם במפורש לא לספר לתובעת על ההלוואות שלקח, מה שמעיד, כי הכספים לא נכנסו לבית ולא שימשו את התא המשפחתי.
12. התובעת דורשת שלא להתחשב בהלוואות שנלקחו לאחר מועד הקרע ושהובאו בחשבון האקטואר שערך חשבון בדבר איזון משאבים הכולל הלוואות אלו.
13. אל מול טענות אלו של התובעת, הנתבע טוען, כי הכספים לרכישת הדירה ניתנו במתנה לשני הצדדים יחד, וכי הרישום על שם האישה בלבד נעשה מטעמים טכניים ובעקבות ייעוץ שקיבל מרואה החשבון שלו. בהליכי הבוררות שניהל האב נתבעו שני הצדדים, מה שמעיד על תפיסתו של האב, כי הדירה הייתה אמורה להיות של שניהם, שהרי המתנה ניתנה לשניהם יחדיו.
14. הועתק מנבוהנתבע טוען, כי הוא זה שיזם וטיפל בכל הליך רכישת הדירה, איתר את הנכס, ניהל את המשא ומתן וטיפל בכל הקשור לבעלי המקצוע שנדרשו לשם רכישת הנכס והתאמתו לצרכי הצדדים. תרומתו הייתה משמעותית ומהותית הרבה מעבר להתנהלות של בן זוג שהדירה אינה שלו.  הוא השקיע בדירה כספים ניכרים בשיפוצים, כולל סגירת מרפסת בשטח של כ- 17 מ"ר בעלות כלכלית גבוהה, תיקן נזילות וטיפל בדרישות שונות מצד השכנים.
15. הנתבע טוען, כי לאורך השנים, התובעת הציגה מצגים אקטיביים ופסיביים שהדירה משותפת. כך למשל, התובעת הציגה מצג לפיו הדירה שלו כדי שהוא ירגיש נוח להשקיע בה.  כמו-כן, התובעת אישרה, כי לשניהם הייתה כוונה למכור את הדירה כדי לפרוע חובות משותפים, מה שמעיד על כך שהתובעת ראתה בה נכס משותף.  הנתבע טוען, כי התובעת הודתה במהלך ההליך שהרישום של הדירה אינו משקף את המציאות העובדתית לגביה.
16. באשר לחובת התובעת לשאת יחד עמו בחובות המשותפים, טען הנתבע, כי
    החובות נצברו בתקופת החיים המשותפים ולצורך התא המשפחתי, ועל כן יש לחלוק בהם שווה בשווה. הוא נשא בכל ההוצאות המשותפות של הבית, וכי אין זה סביר שהיה עושה זאת אם לא היה רואה עצמו כשותף לצד התובעת.  הנתבע טען, כי התובעת עבדה לצדו באולם האירועים שנפתח על ידו ושנסגר בעקבות כישלון עסקי, ולכן ידעה היטב מה קורה עם ההלוואות שנלקחו עבור מימון אולם האירועים ומה מצבו הפיננסי.  עבודת התובעת באולם האירועים מעידה על ידיעתה והשתתפותה בעסק ובהשלכותיו הכלכליות.  מאחר שהתובעת עבדה לצד הנתבע בבית עסק שהשניים הקימו מאפס, מושתקת התובעת לטעון שהיא לא הייתה מעורבת בהתנהלות הפיננסית של הנתבע.  כישלון עסקיו ויצירת חובות הם פרי המציאות ומזו אין התובעת רשאית לחמוק.

• חוות דעת מומחים

17. לתיק בית המשפט הוגשו שתי חוות דעת מטעם מומחים. האחת, חוות דעתו של האקטואר רואה חשבון יוסף ברק ושנייה, חוות דעתה של השמאית ז'קלין חכם, אשר העריכה את שווי דירת הצדדים.
18. חוות דעתו של רואה חשבון המומחה האקטואר יוסף ברק (להלן: "האקטואר") הוגשה לתיק בית המשפט בתאריך 8.10.23, והאקטואר השלים את תשובותיו לשאלות הבהרה שהפנו אליו הצדדים בתאריך 2.11.23. בחוות דעת זו סקר האקטואר את זכויותיהם וחובותיהם הכספיות של הצדדים על פי שתי חלופות.  האחת, "ללא ההלוואות הנטענות בתצהיר הנוסף של הבעל" והשנייה "כולל הלוואות, שאינן הלוואות בנקאיות, שנטענו לראשונה בתצהיר הנוסף של הבעל".  הרעיון מאחורי ברירת החלופות הוא לקבל תמונת מצב עדכנית באשר לסטטוס החובות של הצדדים, בין אם ייקבע שהם משותפים ובין אם ייקבע שעל כל אחד מהם לשאת בחובותיו לבד ללא השתתפות בן הזוג.
19. על פי חלופה א', כשזו משקפת איזון אקטוארי בין כלל הזכויות הפיננסיות של הצדדים וללא השתתפות התובעת בהלוואות ובחובות הנתבע, על התובעת להעביר לנתבע סך 40,463 ₪ לאחר סגירת חשבונות משותפים, בחלקים שווים. על פי חלופה ב', כשזו משקפת את חובת התובעת לשאת במחצית מחובות הנתבע כלפי רשימת מלווים (כמפורט בחוות הדעת), על התובעת להעביר לנתבע סך 246,163 ₪, לאחר סגירת החשבונות המשותפים.  יצוין, כי האקטואר ציין בחוות דעתו שחישוביו בחלופה ב' מותנים ב"קבילות ההלוואות ובמתן תוקף להן".  הצדדים שלחו שאלות הבהרה לאקטואר שנותר בעמדתו.  הצדדים לא מצאו לנכון לזמן את האקטואר לחקירה על אודות חוות דעתו.
20. השמאית חכם הגישה את חוות דעתה לתיק בית המשפט בתאריך 17.9.24.  על פי חוות דעת זו, הדירה שבמחלוקת הוערכה בסך של כ - 5,000,000 ₪.  הצדדים לא חלקו על חוות דעת השמאית חכם.

• מהלך שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים

21. בתיק זה נשמעו שני דיוני הוכחות. באי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה לפניי בתאריך 30.4.26.  התובעת העידה וכן הגב' פ', חוקר פרטי מטעם התובעת-מר נ', מר א"ס שעבד בעבר כמתווך יחד עם הנתבע וכן אביה של התובעת - מר נ"א.  באשר לעדותו של האב מר נ"א, זו תורגמה בידי מאבטח בית המשפט מאחר שהתובעת לא דאגה להבאת מתורגמן לשפה הצרפתית.  הדבר נעשה על דעת הצדדים, גם לאור העובדה שהנתבע שולט חלקית בשפה זו.  עם זאת, העדות הסתיימה מוקדם מן הצפוי ולאור בקשת התובעת עצמה.  מאוחר יותר נטען בסיכומי הנתבע, כי העדות נקטעה ואין להסתמך עליה.  בהחלטה מיום 5.5.26, אפשרתי לצדדים להגיב לעמדתי לפיה יש להשלים עדות זאת, אולם לנוכח תגובות הצדדים שלא הסכימו לכך, העד לא זומן שוב למתן עדותו.  ראו החלטה מיום 13.5.26.
22. התובעת העידה ונחקרה בחקירה נגדית. בעדותה היא הדגישה, כי לאורך השנים הנתבע לווה ממנה כספים בעורמה.  אביה העניק לה כספים לשם רכישת דירה ומאחר שאלו הם כספיו הדירה למעשה שייכת לאב.  התובעת העידה גם שהיא הייתה מעורבת בעסק שהנתבע הקים - אולם אירועים.  הנתבע העיד ונחקר בחקירה נגדית על עדותו.  בחקירתו הדגיש הנתבע, כי הוא השקיע בדירת הצדדים כספים רבים והוא טרח רבות למענה.  הנתבע אישר, כי הגורם שמימן את הדירה הוא אביה של התובעת-מר נ"א וכספי הרכישה עברו ישירות ממנו אל חשבון מוכרת הדירה, או מי מטעמה.  כמו-כן העידו מטעם הנתבע ה"ה ע', ז' ופ' שהלוו לו כספים ועדותם תמכה בטענותיו באשר לסכומי ההלוואות שצוינו בחוות דעת האקטואר.
23. בסיכומיה טענה ב"כ התובעת, בין היתר, כי טענות הנתבע בדבר השקעה בדירת המגורים משוללות יסוד עובדתי. הנתבע פעל בתחבולה כך שהצליח לקבל מן התובעת כספים באמצעות הלוואות מחשבון הבנק שלה באצטלה של השקעה בנכס בבאר שבע.  נטען, כי הנתבע מכר את אולם האירועים בסך 460,000 ₪ והעלים כספים אלו מן התובעת.
24. ב"כ הנתבע הדגיש בסיכומיו, בין היתר, את הסתירות המרובות שנפלו בעדותה של התובעת לטענתו. כמו-כן, הושם דגש על הרעיון לפיו אביה של התובעת העניק לצדדים כספים ולא דירה ויש לעובדה זו חשיבות.  כך או כך, הכספים הועברו לשני הצדדים כמתנה ולכן שרשור המתנה, קרי הדירה, שייכת לשניהם.  התובעת למעשה משמשת "כסוג של נאמן" בדירה עבור הנתבע.  ב"כ הנתבע טען, כי התובעת מחויבת לשאת בחובות הצדדים מחצה על מחצה מכוח חוק יחסי ממון.

• דיון והכרעה - שיתוף בדירת המגורים

25. אם נבור את הבר מן התבן, להלן פירוט עובדות היסוד שלטעמי אינן שנויות במחלוקת:

בני הזוג נישאו בשנת 2011.  בסוף שנת 2013 חתמה התובעת על תצהיר שאומת בפני נוטריון בו היא מאשרת, כי היא מסכימה לקבל במתנה מאביה סך 482,409 יורו וסך 103,680 דולר ארה"ב.  התובעת הצהירה, כי סכומים אלו מהווים את חלקה בירושתה העתידית וכי היא מסכימה "לקבל את הזכויות בדירה במתנה וללא כל תמורה".  הסכומים שהופיעו בתצהיר המתנה נאמדו בסך של למעלה מ- 2.6 מיליון ₪ לפי שער המטבעות לעת ההיא.

26. עובדת יסוד נוספת היא, כי הסכם רכישת הדירה נחתם בתאריך 24.3.14 והצדדים קיבלו את החזקה בה בתאריך 15.5.14 (עמוד 8 לתיק מוצגי התובעת). מועד הקרע נקבע ליום 18.10.21, משמע - הצדדים התגוררו יחדיו בדירה במשך כ-7 שנים וכזוג נשוי במשך כ 10 שנים בסך הכל.  התמורה בגין הדירה עמדה ע"ס של כ- 2.9 מיליון ₪ ובין הצדדים אין מחלוקת, כי אביה של התובעת מימן 100% מעלות הרכישה באמצעות תשלום התמורה למוכרת הדירה או למי מטעמה.  לא רובצת על הדירה הלוואת משכנתה כלשהי.  בתאריך 8.8.17, הדירה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת בלבד, כך על פי נסח הרישום שהוצג בעמוד 5 לתיק מוצגי התובעת.
27. כאמור, הנתבע טוען, כי שני בני הזוג קיבלו את הכספים במתנה, מדובר בנתינה משותפת שהתנקזה בסופו של דבר לרכישת הדירה. מאחר שהכספים ניתנו במתנה לשניהם, אזי הדירה שייכת לשניהם יחדיו והרישום אינו משנה דבר.  עוד טוען הנתבע, כי התנהגות הצדדים לאורך השנים מצביעה על כוונת שיתוף ספציפית בנכס זה וכי הנתבע עמד במבחני הפסיקה הדרושים כדי להתנות על הוראות חוק יחסי ממון הנוגעות לדבר ובכלל זה דרישת הוכחת "דבר מה נוסף".  נדון להלן בטענות אלו.
28. המשטר הרכושי החל על בני הזוג הוא זה המפורט בחוק יחסי ממון. על פי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של נכסי בני הזוג למעט "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".  מאחר שהנתבע טוען, כי המתנה בדמות הכספים מימנה את רכישת הדירה הרשומה על שם התובעת וכי הכספים הועברו מאביה של התובעת, הרי שטענת הנתבע אינה אלא טענה בן זוג הטוען לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני שהתקבל במתנה ומשכך עליו הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ועליו הנטל להוכיח, כי המתנה ניתנה לידיו באופן שוויוני לצד התובעת.
29. לאחר עיון, הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי הנתבע להוכיח את הטענה, כי הנתבע שותף בקבלת המתנה מאביה של התובעת ככספים שהועברו במתנה לשני בני הזוג.

אנמק עמדה זו להלן.

30. ראשית, אבהיר שלשיטתי, אין מקום להבחין בין הענקת המתנה לבין רכישת הדירה. האב החליט לבצע את העברת הכספים לתובעת על פי התצהיר בסוף שנת 2013.  בחודש מרץ 2014 נרכשה הדירה והכספים הועבר מהאב למוכרת הדירה.  מדובר אפוא במקשה אחת.  הדירה נרכשה על שם התובעת בלבד בהסכם המכר וכך גם נרשמה בלשכת רישום המקרקעין.  הטענה, כי הכספים הוענקו לשני בני הזוג במתנה מחייבת הוכחה, ולא עלה בידי הנתבע להציג ראיה משכנעת שאכן כך היו פני הדברים.
31. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, [נבו] (26.12.12), קבע כבוד השופט יצחק עמית, כי בעניינה של דירה שהתקבלה בירושה או במתנה במהלך הנישואין, יש להטיל נטל הוכחה כבד יותר על הטוען לשיתוף, לעומת הנטל המוטל על הטוען לשיתוף בדירה שנרכשה לפני הנישואין.
32. מכלל הראיות שהוצגו לפניי מתחזקת המסקנה, כי אף הנתבע בעצמו סבר, כי כספי המתנה ניתנו לתובעת בלבד. הנתבע לא כפר בעריכת התצהיר עליו חתמה התובעת לבדה בפני נוטריון.  על פי תצהיר זה, המתנה ניתנה לה בלבד.  הנתבע לא טען, כי לא ידע על קיום התצהיר, או שהתובעת חתמה עליו ללא ידיעתו.  בתצהיר פירוט כספים מדויק ונכתב בו באורח חד וברור כי הכספים מוענקים לתובעת בלבד כמתנה לשם רכישת דירה, על חשבון ירושתה העתידית.  חקירותיה הנגדיות של התובעת בהקשר זה לא הצמיחו חיזוק לטענות הנתבע.  נהפוך הוא, חקירתה של התובעת בהקשר זה הותירה רושם אמין.  התובעת העידה לעניין זה כך:

"ת.  אבל הוא עשה מכתב נוטריון, לקח אותי לחתום על נוטריון שם על שמי, רשם שהכסף זה במתנה לקניית דירה לד"ב ולא לר"ב כאילו אם לא אבא שלי כבר היה קונה דירה, רושם על שם שנינו ובזה זה נגמר".