"על קצה המזלג יובהר כי עסקינן במבקשת, נשואה ובעלת משפחה, אשר רכשה דירה, הרשומה על שמה בלבד. המשיב הינו אביה של המבקשת, אשר בשלב מסוים נתן למבקשת כספים במתנה. יש וחלק מכספים אלה, שימשו בידי המבקשת לרכישת הדירה - אולם אין מדובר בדירה אשר ניתנה במתנה, אלא לכל היותר כספים".
(עמוד 33 לתיק מוצגי התובעת).
ובהמשך בסעיף 35:
"גם העברת הדירה לידי המשיב (אביה של התובעת ע.א.), כתמורה לכספים אשר נתן לה המשיב במתנה..."
(עמוד 35 לתיק מוצגי התובעת).
- נספחים ה' עד י' לתיק מוצגי התובעת מרכזים את הליכי הבוררות. מעיון בהם עולה, כי הלך רוחו של המבקש היה שאביה של התובעת העביר לה כספי מתנה ששימשו לרכישת הדירה. לתובעת ולתובעת בלבד. הנתבע לא טען, כי יש לו ולו בדל בדירת המגורים, או שאביה החליט להעניק מתנה לשני הצדדים. הנתבע הדגיש בתצהיריו, כי מדובר במתנה לתובעת בלבד ושהדירה "שייכת לה".
- לא ניתן להעלים עין מטענות הנתבע ומתצהיריו שהוגשו במסגרת הליכי הבוררות. הטענות שהוא טען שם, מחלישות מאוד את טענתו לפיה אביה של התובעת העביר את הכספים לשני הצדדים במתנה. כנשאל הנתבע מדוע חזר והצהיר בהליכי הבוררות שהדירה שייכת לתובעת בלבד מכוח כספי מתנה שהועברו לידיה בלבד, השיב הנתבע, כי עשה כן לנוכח עצת בא כוחו דאז עו"ד אסף חרסט (ראו עמודים 24 ו- 25 לפרוטוקול הדיון מיום 5.2.26). אין בידי לקבל הנמקה חסרת פשר זו כהצדקה להסתרת מידע בעניין מהותי. באופן כללי התרשמתי כי הנתבע הוא אדם דעתן שמסוגל להחליט בכוחות עצמו וגם אם יקבל עצה מצד שלישי, הוא יבחן אותה כדבעי. בין כך ובין כך, אין בהנמקה הנ"ל הצדקה כלשהי להצהיר חצי אמת (לכל הפחות) בפני ערכאה שיפוטית.
- אם האמת הייתה נר לרגלי הנתבע, מצופה היה ממנו לטעון במסגרת הליכי הבוררות (בהם נלחם הנתבע על הדרת אביה של התובעת מזכות בדירה), כי הדירה נרכשה כמתנה לשני הצדדים יחדיו וכי הכספים שהעביר האב למוכרת הדירה שימשו את שני הצדדים לשם רכישתה.
- על פי הלכת חיון (ע"א 765/18 חיון נ' חיון, [נבו] (1.5.19)) והלכת פרץ (ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן, [נבו] (18.6.23) בעל דין ששיקר בעדותו, או הסתיר מידע מהותי מבית המשפט בהליך קודם, או שהעיד חצאיי אמת, מצבו המשפטי זהה למי שמסר עדות כוזבת, ועל בית המשפט להתעלם לחלוטין מעדותו ולדחות את הסבריו. בת"א (מחוזי ת"א) 17550-05-24 עו"ד שמואל מישוק נ' עו"ד ישראל ענדען, [נבו] (15.7.24), נפסק וסוכם באשר להלכות הנ"ל:
"בהמשך פסק דינו בעניין פרץ, שניתן בהרכב ובהסכמה, פירט השופט שטיין מספר כללים ראייתיים (סע' 47) והוסיף, כי התפיסה שבבסיס עניין חיון היא, כי במקרים "...שבמרכזם ניצב בעל דין שפיו ולבו אינם שווים ואשר מסתיר מבית המשפט, ביודעין, עובדות חשובות או מסמכים חשובים. ... קיצור הדרך שהותווה בהלכת חיון בעבור ערכאות דיוניות עדיף בהרבה על-פני הליכתן בשדות שקרים ופסיעתן בשביליהם העקלקלים של חצאיי-אמת. ודוק: אין מדובר כאן בקידומה של יעילות בהקצאת המשאבים השיפוטיים, ותו לא - דבר המבורך כשלעצמו. הלכת חיון נטועה היטב במוסר ובצדק הבסיסי, שכן אין זה צודק, אין זה ראוי, ואין זה מוסרי לאפשר לבעל דין להיבנות משקריו, מהסתרות ומחצאיי-אמת שבפיו; וממילא אין זה צודק ונכון לאפשר לבעל דין כזה לכלות משאבים שיפוטיים על חשבונם של בעלי דין אחרים שמחכים לפסק דין או ליומם בבית המשפט" (שם, בסע' 49).
- הנתבע ניסה לטעון, כי אביה של התובעת ביקש ואף טען בהליכי הבוררות, כי העביר את הסכומים ששימשו כמתנה לשני בני הזוג. לא מצאתי לכך תימוכין בתיק מוצגי הנתבע. שנית, בעדותו שנשמעה לפניי, אביה של התובעת הכחיש כל רצון או כוונה מצדו להעניק לנתבע דבר (ראו למשל עדותו בעמוד 62 שורות 1-10). גם אם עדותו של מר נ"א לא הייתה מלאה, לנתבע הייתה אפשרות להשלימה, אך הוא התנגד לכך. יתר על כן, דווקא בתיק מוצגי הנתבע ישנו מסמך אשר גם בו יש להעיד על הלך רוחו של הנתבע באשר לזכות הבעלות בדירה. נספח מס' 25 הוא מסמך שנכתב בידי הנתבע ושמוען לבית הדין לממונות ככל הנראה ככתב סיכומים טרם פסק הבוררות שניתן שם. מעניין וחשוב לציין שהנתבע שמגולל את סיפור הדירה שב ומציין, כי תפקידו בעצם רכישת הדירה הסתכם בפעילותו כמתווך והוא אף הלין על כך שלא קיבל מאת אבי התובעת שכר טרחה על פועלו. אם אכן, סבר הנתבע אז בשנת 2016 שיש לו זכויות בדירה מכוח מתנה שקיבל מאבי התובעת יש לתמוה מדוע הדבר לא נכתב. במקום זאת טען הנתבע, כי "כשמצאתי אני כמתווך את הדירה למר נ"א ולא קיבלתי את שכרי על עמלת תיווך ..." אם אכן הדירה התקבלה במתנה עבור שני הצדדים, נראה לכאורה, שלא היה זה הנתבע שצריך לשלם עמלת תיווך לעצמו.
למצער, ראיה זו שהציג הנתבע מהווה לדעתי עוד ביטוי לחצאיי-אמת שהציג הנתבע בהליכי הבוררות ושיש במכלול הנזכר כדי לסתור את עמדתו כאן.