די בהרחבת החזית כדי לדחות את הטענה.
- שנית, ואפילו לא היה מדובר בהרחבת חזית, הרי שלא ניתן לעתור לפסיקת פיצוי על דרך האומדנה, כאשר ניתן להוכיח את גובה הנזק. התובעים לא ציינו בסיכומיהם ובכתב תביעתם בכמה תובעים מדובר, שהוטלו על נכסיהם עיקולים; לכמה זמן; וכיו"ב. ואפילו היו מציינים זאת עדיין הטלת העיקול, כשלעצמה, אינה מבססת זכאות לפיצוי, אלא נדרש פירוט ביחס לנזק שנגרם הלכה למעשה. כך ניתן היה לפרט את העלויות שנדרשו לשאת בהן כדי להסיר העיקולים וכיו"ב. מכאן שראש הנזק לא הוכח לגופו.
- לבסוף, תצהירו של עו"ד הר שמש שטיפל מטעם הנתבעים בנושא זה, לא נתערער בחקירתו. הוא הסביר כי העיקולים שהוטלו נבעו מתקלה ברשות המיסים, שעה שהרשות לא הזינה את הארכות המועד של הקפאת השומות לפי ההסכמות מולה. עוד הסביר עו"ד שמש שכל חבר קבוצה שפנה אליו בסוגיית העיקול, עניינו טופל והוסדר (ראו: פסקה 37 לתצהירו, וכן בעדותו בעמ' 699 ש. 29-23).
- מאחר שראיתי לדחות התביעה בגין רכיב זה לגופו, מתייתר הצורך להכריע בשאלת ההתיישנות שהעלו הנתבעים ביחס אליו.
רכיב התביעה של הוצאות קולקטיביות
- בפסקאות 27.4 ו-27.6 לכתב התביעה המתוקן, הוסיפו התובעים רכיב נוסף שלא היה קיים בכתב התביעה המקורי. ברכיב זה נתבע החזר של הוצאות קולקטיביות שנגרמו לקבוצה, שמרביתן שולמו לנותני שירותים (עורכי דין, שמאים וכו'), ועלותן הועמדה על 7,500 ₪ לפחות לכל יחידת דיור רעיונית.
אלא שרכיב זה נזנח בסיכומי התובעים, ולפיכך, בהתאם לפסיקה, אין להידרש לו.
- לאור תוצאה זו מתייתר הצורך להכריע בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים בעניין.
החזר שכר טרחה
- הנתבעים קיבלו שכר טרחה בסך 440,615 ₪, שהיווה מחצית משכר הטרחה החוזי בגין ליווי הפרויקט. אינני סבור שיש לחייבם להחזירו לתובעים.
- מאחר שראיתי לדחות את הרוב המוחלט של התביעה, יש לדחות את רכיב התביעה של השבת שכר הטרחה. טיעונם של התובעים נשען על דיני הנזיקין והחוזים. עילות אלה מצריכות הוכחה שהעבודה שנעשתה בפועל על ידי הנתבעים לא הצדיקה את התשלומים שקיבלו לאורך הדרך.
בנטל זה, התובעים לא עמדו. הם עתרו בסיכומיהם (בפסקה 586(ו)) לסעד חלופי של החזר שכר טרחה על דרך האומדנה. סעד שכזה לא נתבע על ידם בכתב התביעה. וגם לגופם של דברים הם לא ציינו בסיכומיהם מה השווי שלטענתם יש לשירותים המשפטיים שהספיקו לקבל מהנתבעים. הם הסתפקו באמירה כי שווי השירותים שהם טרם קיבלו "עולה משמעותית" על מחצית העבודה המשפטית שנקבעה בהסכם (פסקה 573 לסיכומיהם), אלא שמדובר בטיעון כללי שלא בוסס. הנטל לבסס את רכיב ההשבה העומד על הפרק - בין בדרך של פיצוי פרטני ובין בדרך של אומדן - מוטל עליהם (ראו הניתוח בע"א 355/80 נתן אסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809-808 (1981)); והתובעים לא הציגו נתונים שיאפשר לכונן בסיס סביר לחישוב האומדן, כמבוקש על ידם. הם ציינו בסיכומיהם (בפסקה 571) רשימת פעולות משפטיות שכלולות לטענתם בהסכם, ושטרם בוצעו על ידי הנתבעים, אך לא תמחרו אותן במידת הפירוט הנדרשת.
- מנגד, הנתבעים בסיכומיהם (בפסקה 323) טענו כי השירות המשפטי שהעניקו לתובעים עלה בהרבה על מחצית שכר הטרחה החוזי ששולמה להם, והוסיפו כי העניקו גם שירותים משפטיים מעבר למה שסוכם בהסכמים. כך, למשל , הם ציינו את הייצוג בבית המשפט של פירוק בתחילת הדרך, ואת עריכת המרצת פתיחה בעניין ההערה שנרשמה לטובת בנק המזרחי. העובדה כי סופקו שירותים נוספים, שלא יכולה להיות שנויה במחלוקת, מקשה על האפשרות לקבל את הניתוח הכללי שערכו התובעים.
כמו כן, אין לקבל את טענת התובעים כי הם מצויים בנחיתות ראייתית, ושעל הנתבעים להוכיח את היקף עבודתם. סוגיית היקף העבודה יכולה הייתה להתלבן בהליכים המקדמיים, או באמצעות חוות דעת מומחה. כך או כך, בשורה התחתונה התובעים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת שתוכל לתמוך בראש זה של התביעה.
- מעניין לציין שבסוגיה שעל הפרק יכולה להיות משמעות לביסוס עילת התביעה על דיני האמונאות דווקא, ולא על דיני הנזיקין או החוזים.
כפי שציינה נפתלי בן ציון "להבחנה בין עילות התביעה השונות עשויות להיות השלכות מעשיות, למשל משום שנקודת המוצא של דיני האמונאות היא שהלקוח אינו נדרש להוכיח נזק (וניתן לדוגמה לתבוע את השבת שכר הטרחה); דיני ההתיישנות לרוב מקלים יותר; וטענה לאשם תורם אינה אפשרית" (בן ציון נפתלי, בעמ' 281). אלא שהתובעים לא טענו טיעון של ממש בעניין זה, וגם האפיק האמור אינו פשוט ליישום, בשים לב לכך שהפרת חובת האמון התבטאה רק ביחס לחלק מהתובעים, ולא לאחרים, נתון המקשה על הוראה להשיב את מלוא שכר הטרחה שקיבלו הנתבעים בגין המכלול.
- נוכח התוצאה, מתייתר הצורך להכריע במחלוקת בין הצדדים אשר לפרשנות ההסכם; והאם התכוון לכך שהמחצית הראשונה של שכר הטרחה תהיה רק בעבור הפעולות שעד למתן היתר הבנייה, או שמא כוונת ההסכם הוא לשכר טרחה גלובלי שלא משויך לחלקים מסוימים בעבודות הנתבעים. וכמו כן מתייתר הצורך להכריע בטענת הנתבעים לפיה, היה על התובעים לתבוע את החזר שכר הטרחה ממשרד קסוטו-נוף, ולא את הנתבעים.
טענות נוספות
- נוכח התוצאה לפיה דחיתי את רוב המיוחס לנתבעים אינני נדרש לדון באופן כללי בתניות הוויתור השונות הקיימות במערכת ההסכמית. כפי שהוסבר, ביחס לרכיב שבו כן נמצא בסיס לתביעה, רכיב דרישת התשלום הנוספת, תנית הוויתור אינה יכולה לחסן מפני הטלת אחריות.
- אין אני נדרש לטענת הנתבעים לפיה יש לייחס אשם תורם לתובעים שעה שהחליטו שלא להתקדם עם הפרויקט. עניין זה לא יכול לפטור מאחריות במקום שנמצאה כזו. גם לגופם של דברים, בנסיבות שנוצרו ההחלטה שלא להמשיך במסע הייתה לגיטימית לחלוטין בשים לב לכל הקשיים שנקרו בדרכה של הקבוצה.
- לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו בכך שלא דאגו לכינוס האסיפה הראשונה מוקדם יותר, וזו התכנסה רק כשנה וחצי לאחר סגירת הקבוצה. אלא שהם לא ביססו כיצד עניין זה משליך על הנזקים הנתבעים על ידם. רוב עילות התביעה נוגעות בשלב ניסוח וחתימת ההסכמים, וגם רכיב הקדמת התשלום שלא כדין אינו קשור לסוגיה זו.
הלכה למעשה העיכוב במימוש הפרויקט נוצר כתוצאה מהקשיים שקמו סביב הקמתו בשים לב לשינוי במדיניות גורמי התכנון המקומיים. מכאן שגם אם הייתה מתכנסת האסיפה מוקדם יותר, הדבר לא היה מוביל לשינוי בהתנהלות הכוללת של הפרויקט.
- מאחר שהכרעתי שלא הוכח שנתבעים ייצגו את התובעים בניסוח וחתימת ההסכמים, הרי שאני דוחה גם את טענת התובעים כי הנתבעים פעלו בניגוד עניינים. התובעים הפנו לפסיקה לפיה גם בהקשרים אחרים נקבע שראוי שהסכמי המכר יכללו הוראה מפורשת לפיה עורכי הדין אינם מייצגים את הקונים. אלא שכפי שראינו ההסכמים כללו הוראות בעניין זה (ראו לעיל בפסקאות 68 ואילך).
- התובעים ציינו בסיכומיהם (בפסקה 586) סעדים חלופיים לסעד שלו עתרו בכתב התביעה. סעדים חלופיים אלה כלולים בסעדים הראשיים, ושעה שהם נדחו ברובם אין מקום להכיר ברכיבים פרטניים שלהם.
- התובעים העלו טענות רבות בסיכומי התשובה מטעמם, אך רובן שיקפו חזרה על טענותיהם בסיכומיהם. בכל זאת מצאתי להתייחס לשני אלה:
- התובעים היפנו בסיכומי התשובה מטעמם (בפסקה 46) לפסק הדין המרשיע של גב' אור בת"פ (ת"א) 10115-09-19 מדינת ישראל נ' ענבל מרים אור (פורסם במאגרים [נבו], 2024). פסק דין זה אינו משליך על ענייננו. הוא נוגע להטעיה שבוצעה על ידי גב' אור ביחס לפרסומים של פרויקטים שפרסמה במדיה הכתובה (ראו בפסקה 454 לאותו פסק דין). אלא שלא נטען בכתב התביעה כי הנתבעים מעורבים בפרסומים אלה. כפי שהוסבר לעיל, בהסכמים שלפני צוין שמדובר בקבוצת רכישה, והתובעים לא הצליחו להוכיח כי הנתבעים הטעו אותם.
- לא מצאתי לסטות מהמסקנות אליהן הגעתי ביחס לתובעות 44-43 בהינתן האמור בסיכומי התשובה. ההסכם שנחתם עם מר מאיר מדבר בעדו, ולפי ניסוחו התובעות קיבלו את השקעתן בחזרה במלואה שעה שמכרו לו את זכויותיהן.
- ביתר הטענות לא מצאתי צידוק לשנות ממסקנותיי.
התוצאה
- לאור האמור לעיל, התביעה נדחית ברובה. מתוך סכום התביעה של כ-12.7 מיליון ₪, על עו"ד נוף לשלם לאותם תובעים, שהקדימו את תשלום חלקו האחרון של רכיב הקרקע, את כל הסכומים שנגבו שלא כדין בסך של 595,950 ₪, בצירוף ריבית שקלית החל ממועד תשלומם בשנת 2014. הסכומים יועברו לב"כ התובעים, וחלוקתם תיעשה על ידם בהתאם לחלקים היחסיים של התובעים הרלוונטיים.
על עו"ד אהרונסון אין להטיל כל חיוב בגין תביעה זו.