לבית המשפט יש סמכות רחבה ומגוון דרכים לטפל בהפרדת כוחות בין בעלי מניות, בין אם בשל קיפוח או בשל אובדן אמון בחברה שהיא מעין שותפות [ראו: עניין מגנזי, בפס' 15].
- מנגנון הרכישה הכפויה הוכר כסעד מרכזי להסרת קיפוח ואובדן אמון, וזאת בשל יתרונותיו כמנגנון פשוט ליישום וכסעד המאפשר לקבוע מראש את זהותו של בעל השליטה בחברה לאחר הרכישה [עניין מגנזי, בפס' 16]. סעד הרכישה הכפויה מיושם בעיקר כתרופה להסרת קיפוח, לרוב כאשר הצד המקפח הוא אשר מחויב לרכוש את מניותיו של הצד המקופח וזו דרך המלך למקרה "קלאסי" של קיפוח מיעוט [שם; עניין אדלר, בפס' 85].
- בנסיבות העניין, סבורני שיש סעד להפרדת כוחות התואם לטעמי את הנסיבות הכוללות והוא להורות על אכיפתו של סעיף 4.3 להסכם. זאת, בפרט משמצאנו כי הודעת מימוש האופציה נמסרה לנתבע וטענותיו בעניין העדר המצאה כנדרש בהסכם, נדחו. בכך, ניתן לקדם את פתרון הסכסוך בין הצדדים ולחתור לסיומם של ההליכים המשפטיים בינם [השוו: עניין גבעות עולם, בפס' 123 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז].
נחזור ונציין כי סעיף האופציה הוסכם על-ידי הצדדים בטרם פרוץ הסכסוך הנדון, ולפיו ירכוש הנתבע את מניותיה של התובעת בתנאים שנקבעו בסעיף 4.3 להסכם. סעיף האופציה מאפשר להפריד כוחות בין הצדדים בצורה פשוטה וישימה, ואשר הייתה מוסכמת על-ידיהם כמנגנון הפרדה ראוי במסגרת הקשר העסקי שלהם. שוב נזכיר כי התובעת טענה לסעד זה מלכתחילה ודומה שזהו הסעד אליו בעיקר כיוונה בעת הגשת התובענה.
נראה שאכיפתו של סעיף האופציה מהווה מענה הולם לכלל הטענות של התובעת בנסיבות העניין. מימוש האופציה משמש כמנגנון היפרדות לצורך הסרת הקיפוח והפרדת הכוחות בין הצדדים והוא מעניק סעד פרטני לחוסר נכונותו של הנתבע לממשה בתום תקופת ההבשלה. שיקול זה מתחזק בשעה שלא התבקש על-ידי מי מהצדדים להורות על אופציות חליפיות להפרדת כוחות בין הצדדים, מלבד פירוק החברה וחלוקת נכסיה בעין (אשר כסעד חלופי נדחה בנסיבות העניין).
לבסוף, אכיפת סעיף האופציה משמרת את הבעלות של הנתבע בחברה, אשר עמה יש לו זיקה מיוחדת. הנתבע יכול להמשיך בדרכו לנהל את ענייני החברה תחת בעלות מלאה, כפי שעשה במשך למעלה מעשור לפני כריתת ההסכם, וליהנות מפירותיה בהתאם.
- בסיכומיה, ציינה התובעת שהיא נכונה להסתפק בתמורה בסך של 1.4 מיליון ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מימוש האופציה בגין מניותיה. בית המשפט רושם בפניו את הצהרה זו של התובעת.
- אינני מוצא נכון להיעתר לבקשת הנתבע לבצע קיזוז בגין נזקים בסך של 1.785 מיליון ש"ח. תחילה, סעיף 5.5 להסכם קובע כי "הצדדים מסכימים כי הסכומים שהם חבים או יהיו חייבים זה לזה בגין הסכם זה מכל סיבה שהיא, לא יהיו ברי קיזוז". בנוסף, הנתבע לא ביסס כל עילה שבגינה הוא זכאי לנזקים כאמור, מה גם שלא הובאו ראיות פוזיטיביות בדבר היקפם של הנזקים הנדונים ואחריותה של התובעת או מי מטעמה לגרימתם.. הנתבע לא הציג את מערכת הנתונים שעליה הוא מסתמך לצורך טענת הקיזוז, כך שמדובר בטענה הנטענת בעלמא אשר לא יכולה לבסס קיזוז כאמור [ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 194-95 (מהדורה שלישית, 2025); ע"א 579/85 משה אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, מ(2) 765, 769 (1986)].
סוף דבר
- התביעה מתקבלת בחלקה :
לאור האמור לעיל, אני מורה על היפרדות על דרך אכיפתו של סעיף 4.3 להסכם בהתאם למבוקש בסעיף 91.2 לסיכומי התובעת.
- הנתבע ישא בהוצאות התובעת ובכללן שכר טרחת עו"ד התובעת בסך 37,000 ₪ וכן במלוא אגרת בית המשפט שחבה בה התובעת בהתאם לקביעתי דלעיל (סעד כספי). סכומים אילו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום אלא אם ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
ניתן היום, ח' סיוון תשפ"ו, 24 מאי 2026, בהעדר הצדדים.