ראו: עמ"ש (מר') 55308-09-22 ד. ח נ' א. ח [נבו] (12.7.2023).
- בפסיקת בית המשפט העליון הותוו אמות מידה כלליות לבחינת הנסיבות לשימוש בסמכות הקבועה בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון זאת בזיקה לתכלית המצויה בבסיס החוק.
ראו הסקירה: עמ"ש (חי') 34220-03-22 [נבו] (18.08.2023)
עמ"ש (חי') 5420-10-21 (18.04.2022) - [פורסמו במאגרים המקוונים [נבו]].
- יש לזכור כי בעת שאנו בוחנים האם מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות איזון בלתי שגרתי בהתאם לסע' 8 (2) לחוק עלינו להביט בעיקר במבט הצופה פני עתיד, הבוחן את יציאת שני הצדדים מהחיים המשותפים, קרי - שמא מתקיימות הנסיבות המלמדות על כך שייווצר חוסר צדק לעתיד, המצדיק איזון באופן שאינו מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.
- בענייננו אין חולק בין הצדדים, כי במהלך הנישואין (כ- 22 שנים בקרוב) עבדה התובעת בהיקף מצומצם יותר מהנתבע, כאשר השתכרותה עומדת כיום על כ- 1/3 בלבד מהשתכרותו של הנתבע, כשמבחינתה נראה כי היא מיצתה את פוטנציאל השתכרותה.
- ע"פ עדות התובעת היא השקיעה חלק משמעותי מזמנה ומרצה בבית וגידול הילדים וכפי שעלה בעדות הנתבע עצמו הוא עבד בדרום הארץ והיה מגיע ללון בבית פעמיים בשבוע במהלך ימי החול, לפיכך יש להניח כי מלוא נטל גידול הקטינים היה מוטל על כתפי התובעת אשר באופן טיבעי מנע ממנה להמשיך ולהתפתח מבחינה מיקצועית ויש לקחת את הדבר בחשבון.
- למעלה מן הצורך אוסיף כי לטעמי מסקנה זו הייתה מתבקשת גם אם הדבר נעשה מבחירה מושכלת של שני הצדדים, (ההתנהלות המפורטת בסע' 73 לעיל), או אף אם הייתה מחוייבת בשל "קביעת עובדה" מצידו של הנתבע אשר היה יוצא לעבוד בדרום ומגיע ללון בביתו רק פעמיים במהלך השבוע בשעות הערב כפי שעלה מתצהירו ומעדותו.
- בנוסף התרשמתי מכתבי הטענות, התצהירים אשר הוגשו ועדויות צדדים עצמם שהם חיו ביחסי שותפות, והתנהלותם מעידה על כוונת שיתוף בנכסים אשר נצברו במהלך חיי הנישואין, (כספים וזכויות סוציאליות), ועל הסתמכות הדדית בעניין זה, כשהנתבע עצמו הבהיר מס' פעמים ובאופן אשר אינו משתמע לשתי פנים כי מבחינתו הוא ראה בתובעת שותפה מלאה , כשהוא זה אשר תמך בה ללא סייג משך רוב שנות נישואיהם, וכפי שהיטיב לפרט ולתאר זאת באריכות בתצהיר עדותו הראשית בסעיפים 15 עד 32 שם.
- טענת הנתבע כי התובעת לא תרמה למשק הבית לא הוכחה. העובדה שהאישה לא השתכרה משך שנות הנישואין בתא המשפחתי, אינה מלמדת בהכרח על התנהלות מכוונת שנמנעת מצבירת זכויות באופן שמשפיע על שיעור החלוקה, יתרה מזו, ניתן לראות שבמהלך חלק מחיי הנישואין היא אכן התפרנסה, וממילא, הרציונל של משטר השיתוף או האיזון הוא שלא נבדק מקורו של כל נכס, שיעור ההשתתפות והתרומה של כל אחד מבני הזוג בצבירתו.
- כפי שעולה מחוו"ד האקטואר, לא נצברו לזכות התובעת זכויות משמעותיות , כשלעומתה הנתבע, עובד ומשתכר באופן רציף בשכר גבוה משמעותית מזה של התובעת והוא נישא בשנית.
- בנסיבות הספציפיות, קיימים פערים במאזן הכוחות (הפנימי) שבין הצדדים, ביכולותיהם הכלכליות והאישיותיות אף מן הפן הפסיכולוגי / רגשי עפ"י התרשמות בית המשפט, ובאפשרות כל אחד מהם להשיא את פוטנציאל השתכרותו (שאף ביסודו אינו שווה) ולנהל את חייו, לפיכך בנסיבות מצאתי כי יש לראות בתובעת בן הזוג "החלש" במערכת היחסים.
- ההלכה המשפטית גורסת כי הכללת כושר ההשתכרות ב"נכסי הנישואין" תיעשה בכפוף לתנאים מסויימים ובהם ניתן למנות מ"מעוף הציפור", שלושה יסודות :
- בן זוג "ביתי" מחד גיסא ובן זוג "קרייריסטי" מאידך גיסא.
- קיים "פער דרמטי" בכושר ההשתכרות של בני הזוג.
- נישואים לאורך זמן.
כשעל פי רוב הטענה היא כי בן הזוג "הביתי" הוא שאפשר לבן הזוג האחר לפתח את הקריירה שלו.