עא 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א  8712/13 ע"א  8714/13
לפני:	כבוד השופט י' דניצגר כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

המערערים בע"א 8712/13 והמשיבים בע"א 8714/13 :	1. אמיר אדלר
	2. אמיר אדלר בע"מ
	3. אילן פדלון
	4. אילן פדלון בע"מ

 

נ  ג  ד

 

המשיבים בע"א 8712/13 והמערערים בע"א 8714/13:	1. שי לבנת
	2. שי לבנת אחזקות בע"מ
	3. זואי החזקות בע"מ
	4. סייפרטק בע"מ
	5. ימקום הולדינגס בי.וי.
	6. קמה תקשורת (1996) בע"מ

    ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט פרופ' ע' גרוסקופף) מיום 25.11.2013 בת"א  10221-06-11 ובה"פ 7250-05-11 בשם המערערים בע"א 8712/13         עו"ד בעז בן צור; עו"ד אלירם בקל והמשיבים בע"א 8714/13:   בשם המשיבים בע"א 8712/13 והמערערים בע"א 8714/13:             עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד רן שפרינצק; עו"ד גיל רון

פסק-דין

 

השופט י' דנציגר:

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט פרופ' ע' גרוסקופף) בה"פ 7250-05-11 ובת"א 10221-06-11 [פורסם בנבו] מיום 25.11.2012 ועל החלטתו מיום 24.9.2013, במסגרתם הורה בית המשפט על ביצוע התמחרות בשלוש חברות המצויות בבעלותם של הצדדים.

רקע

1. שי לבנת (להלן: לבנת) הוא בן למשפחת לבנת, שבבעלותה חברות רבות בארץ, ובהן החברות בקבוצת "תעבורה". עד לשנת 1998 כיהן לבנת כמנהלה של אחת מהחברות בקבוצת "תעבורה" – חברת תשתית ציוד ובינוי בע"מ (להלן: ציוד ובינוי). באותה שנה החליט לבנת לעזוב את עסקי המשפחה ולצאת לדרך עסקית עצמאית, כשאליו מצטרפים שני עובדים שהיו כפופים לו עד לאותה העת – אמיר אדלר (להלן: אדלר), אשר שימש כעוזרו של לבנת בציוד ובינוי, ואילן פדלון (להלן: פדלון), רואה חשבון אשר שימש כסמנכ"ל הכספים בציוד ובינוי.
2. הנכס העיקרי שהחזיק לבנת באופן פרטי בעת עזיבתו היה 80% ממניות חברת קמה תקשורת (1996) בע"מ (להלן: חברת קמה), אשר הוקמה בשנת 1996 ובבעלותה כ-9.25% מחברת מד-1 כבלי תקשורת תת ימיים בע"מ (להלן: חברת מד-1). יתרת מניותיה של חברת קמה הוחזקו על ידי אדלר ופדלון. ביוני 1998 הקימו השלושה את חברת זואי החזקות בע"מ (להלן: חברת זואי). הון המניות בחברת זואי מחולק כיום באופן הבא: לבנת מחזיק ב-70% מהמניות, בעוד שאדלר ופדלון מחזיקים ב-15% מהמניות כל אחד. יצוין כי מניותיה של חברת זואי מוחזקות על ידי השלושה בעקיפין, וזאת באמצעות שלוש חברות אחזקות: שי לבנת אחזקות בע"מ, אמיר אדלר בע"מ ואילן פדלון בע"מ. לאחר הקמתה, העבירו השלושה את אחזקותיהם בחברת קמה לחברת זואי באופן הבא: חברת זואי הפכה לבעלים של 83.1% ממניות חברת קמה; ללבנת נותר 1% ממניות חברת קמה; ולאדלר נותרו 15.9% ממניות חברת קמה.
3. בחודש נובמבר 1998 הקימו השלושה, יחד עם מספר שותפים, שהבולטת בהם הינה חברת גלובסקום סלולר 1997 בע"מ (להלן: חברת גלובסקום), חברת אחזקות בשם סייפרטק בע"מ (להלן: חברת סייפרטק). עובר לחודש נובמבר 2006, נחלקו מניותיה של חברת סייפרטק כדלקמן: 47.5% הוחזקו על ידי חברת זואי, 47.5% הוחזקו על ידי חברת גלובסקום, וחמשת האחוזים הנותרים הוחזקו על ידי אדלר באופן אישי. בחודש נובמבר 2006 מכרה חברת גלובסקום את החזוקתיה לשלושה, כך שחלוקת המניות לאחר העסקה – שאופן ביצועה הינו אחת הסוגיות בליבו של הסכסוך שנתגלע בין הצדדים – הינה כלדקמן: 51% ממניות סייפרטק הן בבעלותה של חברת זואי, בעוד שאדלר ופדלון מחזיקים ביתרת המניות. בשנת 2000 הקימו השלושה חברת אחזקות נוספת בשם Yamkom Holdings B.V. שהתאגדה בהולנד ו"גוירה" בשנת 2005 (להלן: חברת ימקום). 82.3% ממניותיה של חברת ימקום מוחזקות בידי חברת זואי, 16.7% ממניותיה מוחזקות בידי אדלר באופן אישי והאחוז הנותר מוחזק על ידי פדלון באופן אישי.
4. באמצעות ארבע חברות האחזקות – חברת קמה, חברת זואי, חברת סייפרטק וחברת ימקום (להלן ביחד: החברות או הקבוצה) – השקיעו השלושה לאורך השנים בשורה של חברות שפעלו בתחומי הטלקומוניקציה, האינטרנט וההיי טק. בין החברות הללו ניתן למנות את חברת Skyvision Holdings Ltd. (BM) (להלן: חברת סקאיויז'ן), העוסקת בשכירת נפחי תעבורת תקשורת לוויינית והשכרתם לספקי תקשורת ואינטרנט ברחבי העולם; חברת בנקום מערכות אבטחה בע"מ; חברת מד 1 אי.סי.1 (1999) בע"מ (להלן: חברת אי.סי.1), שבבעלותה רשת כבלי תקשורת פנים ארצית באורך של כ-900 ק"מ; וחברת שופמינד בע"מ (להלן: חברת שופמינד), אשר מפעילה את אתר הסחר האינטרנטי "וואלה! שופס".
5. בשנת 2003 חזר לבנת לפעילות במסגרת עסקי משפחתו, ובעקבות זאת פחתה מעורבותו בפעילות העסקית של השלושה. כפועל יוצא, הפכו אדלר ופדלון לגורמים אשר הלכה למעשה ניהלו את עסקיהם המשותפים של השלושה, כאשר אדלר אמון על יזום העסקאות ופדלון אחראי על ענייני הכספים. כך, במהלך מספר שנים, התנהלו היחסים בין השלושה על בסיס של חברות ואמון. ברם, בשנת 2010 חלה התדרדרות משמעותית ביחסים בין לבנת לבין אדלר ופדלון. יצוין כי הרקע שהוביל להתדרדרות היחסים לא הוברר עד תום – בעוד שלבנת טוען כי התעורר אצלו חשש לאי סדרים בהתנהלותם של אדלר ופדלון, אדלר ופדלון טוענים כי ההתדרדרות נבעה בראשיתה מעניינים אישיים שוליים. על כל פנים, ההתדרדרות הובילה לכך שבתחילת שנת 2011 דרש לבנת כי הוא ימונה ליו"ר הדירקטוריון בחברות זואי, ימקום וסייפרטק וכי רו"ח בועז בנרוש ימונה כדירקטור מטעמו בשלושתן. ביום 9.1.2011 נענו אדלר ופדלון לדרישות אלה. עם מינויו, ביצע רו"ח בנרוש בדיקה פנימית בשלוש החברות, שבעקבותיה זומנו ישיבות דירקטוריון ליום 11.4.2011, מהן נעדרו אדלר ופדלון ושבהן הוחלט למנות את רו"ח יהודה ברלב כרואה חשבון בודק בשלוש החברות.
6. ביום 2.5.2011 העבירו אדלר ופדלון גילוי מרצון לרשויות המס ביחס לפעולות שונות שביצעו במסגרת חברות האחזקות. למחרת, ביום 3.5.2011, הגישו אדלר ופדלון את המרצת הפתיחה בה"פ 7250-05-11, [פורסם בנבו] במסגרתה טענו כי חוסר האמון המוחלט השורר בין השלושה שולל את המשך התנהלותן התקינה של חברות האחזקות וכי פעולותיו החד צדדיות של לבנת החל מתחילת שנת 2011 פוגעת בציפייתם הלגיטימית להמשיך ולהיות מעורבים בניהול החברות, בדיוק כפי שהיה ב-13 השנים שקדמו להתדרדרות היחסים. לטענת אדלר ופדלון, התנהלותו של לבנת מאז התדרדרות היחסים עולה לכדי קיפוח המיעוט כהגדרתו בסעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). יתר על כן, נטען כי במשך השנים הסדירו השלושה את יחסיהם באופן בלתי פורמאלי, כך שהתנהלותם עולה לכדי "מעין-שותפות". הסעד המרכזי לו עתרו היה חלוקת הון המניות של חברות האחזקות על דרך של חלוקה בעין, מכירה לצד ג' או התמחרות.
7. כעבור שבועיים, ביום 17.5.2011, הועבר ללבנת הדו"ח הסופי של רו"ח ברלב, שבעקבותיו העביר לבנת לרשויות המס מידע בדבר חשד לביצוע עבירות מס על ידי אדלר ופדלון, ואף הגיש נגדם תלונה במשטרה. ביום 18.5.2011 התקיימו ישיבות דירקטוריון בחברות זואי, סייפרטק וימקום, במטרה לקיים דיון בדו"ח של רו"ח ברלב. לישיבות הללו הצטרף כדירקטור חליף בא כוחם של אדלר ופדלון, עו"ד בעז בן צור. עקב התייצבותו של עו"ד בן צור לא הוצג דו"ח ברלב לפני הדירקטוריון, ותחת זאת הוחלט – כנגד דעתו החולקת של עו"ד בן צור – להגיש תביעה אזרחית נגד אדלר ופדלון בשם שלוש החברות. כמו כן הוחלט כי יש לפעול לסיום עבודתם של אדלר ופדלון בכל חברות הקבוצה, ובכלל זה לפעול להפסקת כהונתם כדירקטורים. ביום 6.6.2011, הוגשה התביעה האזרחית בת"א 10221-06-11 [פורסם בנבו] מכוח החלטות הדירקטוריונים מיום 18.5.2011. בכתב התביעה נטען כי אדלר ופדלון אחראים לשרשרת ארוכה של מעשי תרמית וגזל כלפי לבנת וחברות האחזקות. מעשים אלו, כך טען לבנת, עולים לכדי הפרת אמונים הן כלפי לבנת והן כלפי חברות האחזקות. סכום התביעה בגין מעשים אלו הועמד על סך של 74,460,551 ש"ח.
8. ביום 16.6.2011 אומץ הסדר דיוני לפיו המרצת הפתיחה והתביעה יאוחדו ודיוני הוכחות ייקבעו לחודשים פברואר-מרץ 2012. במקביל, ניהלו הצדדים משא ומתן בסיועו של מגשר, עו"ד רם כספי. אולם, בחלוף מספר חודשי גישור שבמהלכם לא עלה בידי הצדדים להגיע לפתרון על דרך של פשרה, ביום 29.2.2012 נפתחו דיוני ההוכחות בתיק.
9. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 4.7.2011 זומנו אסיפות כלליות בחברות זואי, ימקום, סייפרטק ואי.סי.1, שבהן הוחלט על פיטוריהם לאלתר של אדלר ופדלון. בתגובה, ביום 12.7.2011 הגישו אדלר ופדלון בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע את פיטוריהם. לאחר דיון במעמד הצדדים, הושגה הסכמה להצעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה ישמרו הצדדים על מצב הדברים שהיה קיים עובר ליום 7.7.2011, בכפוף לכך שאדלר ופדלון יודיעו על יציאתם לחופשה.

פסק הדין וההחלטה של בית המשפט המחוזי

10. ביום 25.11.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. יאמר כבר עתה כי מדובר בפסק דין מקיף ויסודי המשתרע על פני 88 עמודים ואשר נחלק למעשה לשני חלקים. בחלק הראשון, סקר בית המשפט באופן כרונולוגי 11 פרשיות שבמסגרתן טען לבנת לאי סדרים והפרת אמונים מצדם של אדלר ופדלון. בית המשפט כינה את הפרשיות האלה כדלקמן: פרשת מכירת המניות בזואי; פרשת הפיקדון שהוחזק בלונדון; פרשת יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה; פרשת עסקת HCNH; פרשת עמרב ווייס; פרשת סייפרטק; פרשת העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק; פרשת ההטבות לגב' רויטל גבאי; פרשת המשיכה השוויונית של רווחי החברות; פרשת הכרזת הדיבידנדים בשלהי 2010; ופרשת החו"זים. לאחר שסקר את הפרשיות ודן בהן אחת לאחת, קיבל בית המשפט את תביעתו של לבנת נגד אדלר ופדלון באופן חלקי, וזאת ביחס לשש מתוך 11 הפרשיות. להלן אסקור, בתמצית, את הפרשיות השונות ואת הכרעתו של בית המשפט לגבי כל אחת.
11. אשר לפרשת מכירת המניות בזואי; במסגרת פרשה זו, טען לבנת שתי טענות כלפי הסכם האופציות שמכוחו הגדילו אדלר ופדלון את החזקותיהם בחברת זואי מ-10% (כפי שהיה בתחילת דרכם המשותפת של השלושה) ל-30% (כפי שהמצב הוא כיום). ראשית, נטען כי אדלר ופדלון החתימו את לבנת על הסכם אופציות שכלל מתווה שונה מהמתווה שהוצג לו במקור. שנית, נטען כי אדלר ופדלון ביצעו "תארוך לאחור" במסגרתו דאגו לכך שהתאריך שהופיע בראש ההסכם הינו 16.6.1998 בעוד שההסכם נחתם בפועל לא לפני שנת 2000. בית המשפט דחה את טענותיו של לבנת בקובעו כי לבנת, שהינו איש עסקים בקיא ומנוסה, מוחזק כמי שקרא והבין את הסכם האופציות שעליו חתם. בנוסף, עמד בית המשפט על כך שבחודש יוני 2002 חתם לבנת על הסכמי המימוש הרלוונטיים להסכם האופציה מבלי שהעלה השגה או תמיהה כלשהי. על כן הגיע בית המשפט למסקנה כי לא הוכח שלבנת הוטעה על ידי אדלר ופדלון לגבי נוסח הסכם האופציה וכי יש להניח שהיה מודע לתוכנו. לעניין טענת התארוך לאחור, בית המשפט קבע כי נפקותה היא אך ורק במישור שבין אדלר ופדלון לבין רשות המיסים. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענתו של לבנת כי יש בעצם התארוך לאחור כדי לחשוף אותו לסיכון מול רשויות המס. ככל שרשויות המס יסברו שאדלר ופדלון אכן ביצעו עבירות מס ללא ידיעתו, כך קבע בית המשפט, לא ידבק בלבנת כל רבב.
12. אשר לפרשת הפיקדון שהוחזק בלונדון; במסגרת פרשה זו טען לבנת כי כספים בסך של 6.1 מיליון דולר שהועברו מחברת ימקום לידיו של אדלר במסגרת מעברו ללונדון בחודש אוגוסט 2000 הינם כספים שהועברו בנאמנות. אדלר ופדלון טענו מנגד כי הכספים הועברו לאדלר כהלוואה דולרית, כשהוא אמור לשאת בסיכון להפסדים מהשקעותיו וכן ליהנות מהרווחים שיצמחו מהן. בית המשפט התרשם כי יש לתת אמון בעדותו של פדלון לעניין זה וקבע כי מחומר הראיות עולה המסקנה כי לבנת הסכים באותה עת לסידור על פיו כספים שלא משמשים את ימקום יועמדו כהלוואה לאדלר.
13. אשר לפרשת יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה; במסגרת פרשה זו הפנה לבנת לכך שגם לאחר שאדלר החזיר לחברת ימקום סכום של 6.08 מיליון דולר (בגין ההלוואה שניתנה לו עם מעברו ללונדון), נכון לסוף שנת 2004 עדיין נותרה יתרה שלילית לחובתו של אדלר ברישומיה של חברת ימקום, וזאת בסך של 1,321,571 יורו. לטענתו של לבנת, סכום זה מהווה חוב אמיתי של אדלר כלפי חברת ימקום. לצורך הדיון, פיצל בית המשפט את יתרת החובה לשניים – יתרה בסך של 765,000 יורו שסיבתה הייתה מוסכמת על הצדדים, לצד יתרה בסך של 556,000 יורו שסיבתה לא הייתה מוסכמת על הצדדים. אשר ליתרה שסיבתה מוסכמת; אין חולק כי יתרה זו מייצגת חיוב ריבית לצורכי מס שבו חויבה ההלוואה לאדלר – שהינה הלוואה לבעל עניין – בהתאם לדין ההולנדי. לטענת אדלר ופדלון, השלושה הסכימו שהלוואתו של אדלר לא תחויב בריבית, וזאת כנגד "הוצאות רילוקיישן" להן היה זכאי אדלר במסגרת מעברו ללונדון. בית המשפט קבע כי הוא מעדיף את גרסתם של אדלר ופדלון, לפיה השלושה אכן סיכמו כי ההלוואה שניתנה לאדלר לא תחויב בריבית. בית המשפט ביסס את הכרעתו על כך שטענות לבנת לעניין זה נשענות אך ורק על הסקות לוגיות שהועלו בדיעבד על ידי מומחים אודות ההיגיון העסקי הגלום בהלוואה, ולא על ראיות בדבר ההסכמות ששררו בין השלושה בזמן אמת. אשר ליתרה שסיבתה אינה מוסכמת; בעוד שלטענת לבנת יש להניח כי מדובר ביתרה המשקפת חוב אמיתי של אדלר, אדלר ופדלון טענו כי מדובר ביתרה הנובעת מהפרשי שער שלא נרשמו כהלכה בספריה של חברת ימקום ושאותם זכאי אדלר לנכות מיתרת החוב. בית המשפט סקר את הראיות שהובאו לעניין זה וקבע כי ההסבר המוצע על ידי לבנת משולל יסוד. במקביל, נקבע כי אדלר ופדלון הביאו ראיות לכך שבדו"חות הרלוונטיים לא נעשתה התחשבות בהפרשי שער. אשר על כן, קבע בית המשפט כי היתרה הבלתי מוסברת נובעת מתקלה חשבונאית וכי היא אינה מייצגת חוב אמיתי של אדלר כלפי חברת ימקום.
14. אשר לפרשת עסקת HCNH; עם שובו של אדלר לישראל, הגו אדלר ופדלון תכנית למחיקת החוב של אדלר לחברת ימקום, אשר עמד כאמור על סך של כ-1,321,000 יורו. על פי התכנית רכשה חברת ימקום – במסגרת עסקה שאין חולק כי הינה עסקה מלאכותית – 40% מהזכויות בחברה קפריסאית בשם HCNH Technologies Ltd (להלן: חברת HCNH). התמורה ששילמה חברת ימקום, בסך של 2 מיליון יורו, נזקפה לזכותו של אדלר. מתוך סכום זה, סך של 1,321,000 יורו שימש לקיזוז יתרת חובו של אדלר, סך של כ-2.3 מיליון ש"ח שולמו לאדלר כנגד המשכורות שלא משך בעת שהותו בלונדון, והסכום שנותר – בסך של 1.4 מיליון ש"ח – שימש את אדלר כדי לזכות בפטור ממס בגין חלקו בחלוקות כספים שעתידות היו להתבצע על ידי החברות. בהתייחסו לעסקה, קבע בית המשפט כי מדובר ב"תחבולות שאיש ישר ירחק מהן" וכי בהנחה שלבנת לא ידע אודות הפרשה אין ספק שמדובר בהפרת אמונים כלפיו וכלפי חברת ימקום. יחד עם זאת, נקבע כי אין מקום להטיל בעניין זה חבות כספית על אדלר ופדלון, וזאת משום שאין מחלוקת של ממש סביב זכאותו של אדלר לקבל את הכספים ששולמו לו במסגרת העסקה.
15. אשר לפרשת עמרב ווייס; עד לחודש יולי 2005 החזיקו השלושה, באמצעות חברת קמה וחברת ימקום, במניות חברת Mediterranean Nautilus Ltd. (להלן: חברת מד-נאוטילוס) ובמניות חברת מד-1. שאר בעלי המניות בשתי החברות הללו היו Telecom Italia SPA (להלן: חברת טלקום איטליה), היא בעלת השליטה בשתי החברות, ושלוש קבוצות ישראליות נוספות: קבוצת כלל, קבוצת פישמן וקבוצת עורק. ביולי 2005 מכרו ארבע הקבוצות הישראליות את החזקותיהן בחברת מד-נאוטילוס ובחברת מד-1 לטלקום איטליה, ובמקביל רכשו ממנה את החזקותיה בחברת אי.סי.1 וכן זכות לקבלת תמלוגים מפעילות חברת מד-נאוטילוס בישראל לתקופה של כ-11 שנים. את זכויותיה מכוח עסקה זו החליטה קבוצת עורק למכור לחברת ימקום תמורת 1.8 מיליון דולר. בד בבד, התחייב אדלר להעביר לחברת עמרב השקעות בע"מ (להלן: חברת עמרב) ולעופר וייס 25% מהזכויות שרכשה חברת ימקום מעורק, כל אחד. לטענתו של לבנת, הקניית מחצית הזכויות שרכשה חברת ימקום מקבוצת עורק לחברת עמרב ולוייס בוצעה מאחורי גבו ומבלי שתהיה לה הצדקה עסקית כלשהי מבחינתה של חברת ימקום. אדלר ופדלון השיבו כי הקניית הזכויות נועדה לתמרץ את בעליה של חברת עמרב ואת וייס להשקיע בקידום האינטרסים הכלכליים של חברת אי.סי.1. בהכרעתו קבע בית המשפט כי לא עלה בידי לבנת להראות שהקניית הזכויות בוצעה ממניעים לא ענייניים. בית המשפט אף נתן את דעתו לכך שאדלר ופדלון החזיקו באותה העת ב-42.4% ממניותיה של חברת ימקום, כך שאין לומר כי הקניית הזכויות בוצעה על גבו של לבנת בלבד. לאחר מכן קבע בית המשפט כי אדלר ופדלון לא פעלו באופן החורג ממתחם שיקול הדעת המוקנה להם במסגרת כלל שיקול הדעת העסקי, מה גם שמחומר הראיות עולה כי לבנת לכל הפחות ידע על כך שמר וייס קיבל מחברת ימקום תמריץ כלשהו.
16. אשר לפרשת עסקת סייפרטק; בחודש נובמבר 2006 מכרה חברת גלובסקום לשלושה את מניותיה בחברת סייפרטק – המהוות 47.5% מסך מניותיה של סייפרטק –כנגד שחרורה מכל התחייבויותיה הנוגעות לחברת סייפרטק וכנגד מחילת חוב בסך של 368,000 ש"ח לחברת זואי. המניות שנמכרו על ידי חברת גלובסקום חולקו באופן הבא: 3.5% ממניות חברת סייפרטק הועברו לחברת זואי (כך שסך החזקותיה בחברה סייפרטק עלו ל-51%), 19.5% ממניות חברת סייפרטק הועברו לאדלר ו-24.5% הועברו לפדלון (כך שבסיום העסקה החזיק כל אחד מהשניים ב-24.5% ממניותיה של חברת סייפרטק). כמו כן הוסכם כי שטרי ההון של חברת סייפרטק אשר בבעלותה של חברת גלובסקום יועברו לאדלר ולפדלון בחלקים שווים. טענתו של לבנת בהקשר הזה היא שרומה על ידי אדלר ופדלון במובן זה שהון המניות ושטרי ההון צריכים היו לעבור במלואם לחברת זואי, ולא לאדלר ופדלון באופן אישי. מנגד טענו אדלר ופדלון כי לבנת ידע והסכים הן לעצם ביצוע העסקה והן לאופן חלוקת תמורותיה. בית המשפט עמד על כך שגרסתם של אדלר ופדלון לעניין קיומה של הסכמה מצדו של לבנת הינה גרסה סדורה וממוקדת והוסיף כי לבנת עצמו לא הציג גרסה ברורה. בתוך כך נקבע כי גרסתו של לבנת לפיה הסכמתו הייתה מוגבלת להעלאת החזקותיו של פדלון בחברת "וואלה! שופס" (שהינה, כזכור, חברת בת של חברת סייפרטק) אינה סבירה. בית המשפט הוסיף כי לא התרשם שאדלר ופדלון ניסו להסתיר את חלוקת המניות החדשה שנוצרה לאחר עסקת סייפרטק. על כן הגיע בית המשפט למסקנה כי אדלר ופדלון הצליחו להוכיח ברמה של מאזן הסתברויות כי לבנת עודכן בדרך חלוקת המניות במסגרת עסקת סייפרטק. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט כי מסקנתו לעניין שטרי ההון היא שונה וכי לא ניתן ללמוד על הסכמתו של לבנת לאופן חלוקת שטרי ההון מהסכמתו לאופן שבו הוקצו המניות. מסיבה זו הורה בית המשפט על העברת שטרי ההון שבידי אדלר ופדלון לחברת זואי.
17. אשר לפרשת העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק; בשנים 2007-2006 רכשה חברת ימקום 70% ממניותיה של חברת סקאיויז'ן בשני שלבים: בשלב הראשון, שאירע ביוני 2006, נרכשו 40% ממניות סקאיויז'ן בתמורה ל-900,000 דולר (מחיר של 225 דולר למניה), ובשלב השני נרכשו 30% ממניות סקאיויז'ן בתמורה ל-2.1 מיליון דולר (מחיר של 100 דולר למניה). כחצי שנה לאחר חתימת העסקה לרכישת מניות חברת סקאיויז'ן, החליטו אדלר ופדלון להעביר את ההשקעה בחברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק (בה יחס אחזקותיהם היה עדיף במידה ניכרת). ההשקעות בחברת סקאיויז'ן התבררו כרווחיות במיוחד, שכן במחצית שנת 2008 נמכרו כ-38% ממניותיה של חברת סקאיויז'ן לקרן "שמרוק" בתמורה ל-17 מיליון דולר (מחיר של 888 דולר למניה), וכשנה לאחר מכן נמכרו כ-22.5% ממניות חברת סקאיויז'ן לחברת Africa Growth Investments, L.P. בתמורה ל-18.7 מיליון דולר (מחיר של 1,719 דולר למניה). לטענת לבנת, העברת העסקה לרכישת מניות חברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק נעשתה ללא ידיעתו. ואכן, כבר בראשית הדיון בסוגיה עמד בית המשפט המחוזי על כך שאדלר ופדלון הודו כי העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק נעשתה ללא ידיעתו של לבנת. העברה זו, כך קבע בית המשפט, הרעה משמעותית את מצבו של לבנת בכך שהקטינה את חלקו במניותיה של חברת סקאיויז'ן בכ-21.9%, ועל כן לא יכולה הייתה להתבצע ללא אישורו והסכמתו. לכך הוסיף בית המשפט כי משום שלבנת לא היה מודע להעברה ולמשמעויותיה עד לחודש אוקטובר 2010, אף לא ניתן להסיק מהתנהגותו הסכמה בדיעבד להעברה. לאור כל האמור, הורה בית המשפט על ביטול העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק.
18. אשר לפרשת ההטבות לגב' רויטל גבאי; בשנת 1998 עזבה רויטל גבאי (להלן: גבאי) את עבודתה בקבוצת "תעבורה" ועברה לעבוד בעבור לבנת, אדלר ופדלון. תחילה עבדה גבאי כמזכירה, ולאחר מכן כמנהלת חשבונות הכפופה לפדלון. בשנת 2009 קיבלה גבאי מחברת סייפרטק הלוואה בסך של 2,085,000 ש"ח לצורך מימון רכישת דירה חדשה. מתוך סכום זה, החזירה גבאי סכום של 1.45 מיליון ש"ח בתוך פרק זמן קצר, לאחר שהצליחה למכור את דירתה הקודמת. בהתאם לסיכום בינה לבין פדלון, הייתה גבאי אמורה לשלם את יתרת ההלוואה מתוך המשכורות שישולמו לה בשנים הקרובות. במקביל, סיכמה גבאי עם פדלון כי משכורת הברוטו שלה תגדל בכ-7,500 ש"ח. לטענת לבנת, מדובר בהטבות חריגות שלא אושרו על ידו. לשיטתו, עודכן רק על הענקת הלוואת גישור בסך של 400,000 ש"ח למשך מספר חודשים בלבד. במהלך שנת 2011, במסגרת הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, פוטרה גבאי מעבודתה. מן העבר השני, פדלון לא הכחיש כי ההטבות לגבאי ניתנו על דעתו, ואף ציין כי הוא ואדלר נוטלים על עצמם את החזר יתרת ההלוואה לחברת סייפרטק. בבואו להכריע בסוגיה, קבע בית המשפט כי גובה ההטבה שניתנה עומד על סך של 600,000 ש"ח בלבד, שכן היתרה היא בגדר הלוואת גישור קצרת מועד בלבד. בית המשפט קבע כי יתכן אמנם שהיה מקום לעדכן את לבנת במתן הטבה כה משמעותית, ואולם, נוכח מעורבותו המוגבלת של לבנת בנעשה בחברות האחזקות במהלך שנת 2009, אין הצדקה להטיל על אדלר ופדלון אחריות מעבר להשבת יתרת ההלוואה (אחריות שלקחו על עצמם ממילא).
19. אשר לפרשת המשיכה השוויונית של רווחי החברות; אין חולק כי במשך 13 שנים השכר וההטבות שקיבלו השלושה מחברות האחזקות ניתנו על בסיס שוויוני, בידיעתו ובהסכמתו של לבנת. בנוסף, החל משנת 2005 חולקו לטובת כל אחד מהשלושה דיבידנדים בסך של כ-16 מיליון ש"ח. לטענתם של אדלר ופדלון, הייתה הסכמה בין השלושה כי חלוקת הדיבידנדים תהיה על בסיס שוויוני מבלי שיינתן משקל לשוני באחוזי האחזקות. לבנת טוען מנגד כי לא נתן את הסכמתו לפרקטיקה של חלוקה שוויונית. בית המשפט קבע כי חומר הראיות מצביע על כך שהשלושה הסכימו כי חלוקת הכספים בפועל במהלך השנים 2005 עד 2010 תעשה על בסיס שוויוני, וכי לא נפל כל פגם באופן החלוקה בפועל.
20. אשר לפרשת הכרזת הדיבידנדים בשלהי שנת 2010; ביום 31.1.2011, כאשר לצדדים כבר היה ברור שקיימים ביניהם חילוקי דעות משמעותיים, הוזנה למערכת הנהלת החשבונות של חברת ימקום חלוקת דיבידנד בסכום של 35.7 מיליון ש"ח, ובמקביל הוזנה חלוקת דיבידנד בסכום של 29.381 מיליון ש"ח בחברת זואי. יודגש כי שתי הכרזות הדיבידנדים תוארכו ליום 14.10.2010, הוא המועד בו בוצעה החלוקה המוסכמת האחרונה, בסך של 4.5 מיליון דולר. בעוד שלבנת דרש לבטל את הדיבידנד בחברת זואי משום שלא נתן את אישורו לחלוקה, טענו אדלר ופדלון שמדובר אך ורק בפעולה טכנית שנועדה לאפשר את החלוקה הקודמת, לה לבנת נתן את הסכמתו. מסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה היא כי לא הייתה הצדקה להכריז על דיבידנד שהינו גבוה כמעט פי שלושה מהנדרש לצורך מימוש החלוקה המוסכמת. כמו כן, דחה בית המשפט את ההסבר החלופי שהציע פדלון, לפיו הדיבידנד נועד למצות הטבת מס שניתנה לימקום בעת "גיורה", משום שכלל לא ברור מדוע היה צורך לנצל את ההטבה בעיתוי כה בעייתי. כל אלו הובילו את בית המשפט לקביעה כי דינה של הכרזת הדיבידנד בחברת זואי להתבטל.
21. אשר לפרשת משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות האחזקות; כאמור לעיל, בין שנת 2005 לשנת 2010 חילקו חברות האחזקות דיבידנדים בשיעור זהה לשלושה, למרות השוני באחוזי האחזקות בין לבנת, אדלר ופדלון. כדי לגשר על הפער בין החלוקה בפועל לחלוקה על פי מבנה האחזקות, נרשמו בכרטיסי השלושה אצל חברות האחזקות סעיפי חובה/זכות (להלן: חו"זים). לטענת לבנת, החו"זים מייצגים חבות אמיתית של אדלר ופדלון לחברות ההחזקות. לשיטתו, גם אם הסכים לכך שהחלוקות בפועל תהיינה שוויוניות, לא ויתר בכך על היתרון המוקנה לו מכוח אחזקותיו העודפות, יתרון שבא לידי ביטוי בין היתר ברישומם של החו"זים. אדלר ופדלון טענו, לעומת זאת, כי הייתה הסכמה שהחו"זים הינם רישומיים בלבד ואינם מייצגים חבות אמיתית. בית המשפט המחוזי נתן את דעתו לכך שפדלון הודה בעדותו שהאפשרות למחוק את החו"זים בבוא העת לא נידונה מעולם מול לבנת. על כן, כך קבע בית המשפט, אין מנוס מן המסקנה כי אדלר ופדלון הניחו כי לבנת יסכים למחיקת החו"זים בבוא העת, וזאת על בסיס הסכמתו לביצוע חלוקות שוויוניות. ברם, בית המשפט קבע שמדובר בהנחה מרחיקת לכת, בפרט נוכח העדר נוהג שבמסגרתו נמחקו החו"זים הלכה למעשה. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם בטענת אדלר ופדלון לפיה לבנת כלל לא היה מודע לעצם רישום החו"זים וממילא לא היה ער להיקפם, אין כדי להועיל להם. זאת משום שלא די בהיעדר ידיעה, כשלעצמה, על מנת לייחס ללבנת הסכמה לוותר על החו"זים. לאחר שקבע שבמערכת היחסים הפנימית שבין השלושה לא הייתה הסכמה לוותר על החו"זים, התבסס בית המשפט על דבריו של לבנת והגיע למסקנה כי חברות האחזקות לא תוכלנה לתבוע מאדלר ופדלון להשיב את חובם שלא במסגרת קיזוז מדיבידנד עתידי או הליכי חדלות פירעון.
22. חלקו השני של פסק הדין בחן את טענותיהם של אדלר ופדלון לעניין קיפוח המיעוט. לאחר שעמד על התשתית הנורמטיבית הנדרשת לעניין ובחן את טענות הצדדים, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה ישנם שני אדנים חלופיים המקימים עילה של קיפוח המיעוט. האדן הראשון הינו פגיעה בציפייה הלגיטימית של אדלר ופדלון ליטול חלק בניהול חברות ההחזקות; בית המשפט קבע כי אמנם במקרה הרגיל אין לבעל מניות זכות מוקנית להיות שותף בניהול החברה, אולם במקרים מסוימים שבהם קיימות הבנות והסכמות בין הצדדים לעניין ניהול משותף – לגדרם נכנס גם המקרה דנן – יכולות לקום ציפיות לגיטימיות להמשך השתתפות בניהול. משמצא כי מכלול נסיבות העניין מצביעות על כך שלאדלר ופדלון אכן היו ציפיות לגיטימיות כאמור, דן בית המשפט בשאלה האם התנהלותם של אדלר ופדלון במסגרת הפרשות השונות – בדגש על פרשיות חברת HCNH, שטרי החוב של חברת סייפרטק ועסקת סקאיויז'ן – שוללת את ציפיותיהם הלגיטימיות להשתתף בניהול, כטענת לבנת. בית המשפט השתכנע כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. אשר לפרשת חברת HCNH; בית המשפט קבע כי אמנם מעשיהם של אדלר ופדלון חמורים מבחינה ערכית, אולם מעשה הרמייה אינו נוגע ללבנת. אשר לפרשת שטרי ההון של חברת סייפרטק; נקבע כי מדובר בעניין שולי יחסית אשר אין בו כדי להצדיק את שלילת הזכות להשתתף בניהול. אשר לעסקת סקאיויז'ן, קבע בית המשפט כי אמנם הופרה חובת הגילוי כלפי לבנת, אך לא הוכחה כל כוונת תרמית מצדם של אדלר ופדלון. ודוק – בית המשפט הדגיש כי היה על לבנת להוכיח כוונת מרמה ברמה אובייקטיבית, וכי לא היה די בהתרשמותו הסובייקטיבית כי השניים ניסו לרמותו. האדן השני אשר מצדיק סעד בגין קיפוח המיעוט נובע, כך קבע בית המשפט, מאובדן האמון בין לבנת לבין אדלר ופדלון. בתוך כך, התרשם בית המשפט כי לאור התנהלותם של השלושה לאורך השנים ניתן לאפיין את חברות האחזקות כ"מעין-שותפות". עוד נקבע כי בחברה שהינה מעין-שותפות, יש לראות באובדן אמון בין בעלי המניות נסיבה שעשויה להצדיק מתן סעד למניעת קיפוח המיעוט.
23. לפני חתימת פסק דינו, התייחס בית המשפט לסעד הראוי בנסיבות העניין. בית המשפט קבע כי לאור העוינות בין הצדדים, אין מנוס מ"הפרדת כוחות". בית המשפט מנה שלוש דרכים שבהן ניתן לבצע הפרדה שכזו: פירוק חברות האחזקות; רכישה כפויה של מניות אדלר ופדלון בהתאם למחיר שייקבע על ידי מעריך שווי חיצוני; וביצוע התמחרות בין הצדדים. לבסוף העדיף בית המשפט את האפשרות של ביצוע התמחרות והורה לצדדים להשמיע את טיעוניהם לעניין אופן ביצועה.
24. ביום 24.9.2013 נתן בית המשפט המחוזי החלטה משלימה לעניין אופן ביצוע ההתמחרות בין הצדדים. בית המשפט קבע כי מתווה ההתמחרות ישען על חמישה עקרונות. ראשית, נקבע כי ההתמחרות ביחס לחברת זואי, חברת ימקום וחברת סייפרטק תעשה כמקשה אחת על פי יחס החזקות של 57.6324% ללבנת ו-42.367% לאדלר ופדלון. עוד נקבע כי משום שחברת קמה מחזיקה בעיקר נכסים כספיים, אין צורך בקיום התמחרות גם לגביה ודי בכך שכל רווח בר חלוקה בחברה יחולק בין הצדדים בהתאם ליחסי האחזקות בה. בית המשפט נימק את קביעתו זו בכך שהתייחסות לשלוש החברות כמקשה אחת הינה הגיונית מבחינה כלכלית ואף חוסכת את הצורך בהפרדת ההתמחרות לשתי פעימות. אשר ליחס האחזקות; בית המשפט בחר לאמץ את יחס האחזקות הקיים בחברת ימקום, הן משום שיחס אחזקות זה מצוי בטווח שבין יחס האחזקות בחברת זואי ליחס האחזקות בחברת סייפרטק, והן משום שחברת ימקום הינה "מרכז הכובד הכלכלי" של שלוש החברות. שנית, נקבע כי ההתמחרות תתבצע בדרך של מנגנון Buy Me Buy You (להלן: BMBY), במסגרתו ינקבו תחילה אדלר ופדלון בשווי המאוחד של שלוש החברות לפיו הם יהיו מוכנים למכור את מניותיהם ללבנת או לקנות את מניותיו של לבנת. בשלב השני, יחליט לבנת האם הוא מעדיף למכור את מניותיו או לרכוש את מניותיהם של אדלר ופדלון, בהתאם לשווי שהוצע על ידם. בית המשפט נימק את הבחירה במנגנון זה בכך שהוא למעשה המנגנון שהועדף על ידי הצדדים, ודאי ביחס למנגנון הכרוך בבדיקת שווי על ידי מעריך חיצוני. כמו כן, הוסבר כי יש להעניק ללבנת את היתרון הפרוצדוראלי הגלום בעמדת הניצע, וזאת מתוך התחשבות ביתרונות הלגיטימיים שנובעים מעצם היותו בעל שליטה. שלישית, נקבע כי כל צד יפקיד ערבויות בנקאיות אוטונומיות בסך של 3 מיליון ש"ח, אשר תחולטנה במידה שהצד הרוכש לא ישלם את התמורה לצד המוכר במועד. בתוך כך, דחה בית המשפט את האפשרות לדרוש מהצדדים להפקיד ערבות בנקאית בגובה מלוא סכום ההצעה, משום שדרישה שכזו תציב מכשול מימוני גבוה מדי. רביעית, קבע בית המשפט סנקציה נוספת למקרה של אי תשלום על ידי הרוכש, לפיה לצד המוכר תינתן אופציה לרכוש את זכויות הצד הרוכש בעבור תמורה הנגזרת מ-90% מהשווי שהוצע על ידי הצד הרוכש. חמישית, בשים לב לקביעתו של בית המשפט לעניין תוקפם של החו"זים, נקבע כי הצד הרוכש ינכה מסכום הרכישה את יתרות החובה של הצד המוכר וכן ידאג לפרוע את יתרות הזכות של הצד המוכר.
25. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 14.10.2013 הודיע לבנת לבית המשפט המחוזי על כוונתו לערער על פסק הדין ועל ההחלטה המשלימה וביקש לעכב את ביצוע ההתמחרות. בהחלטתו מיום 18.11.2013 קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על עיכוב ביצוע ההתמחרות, וזאת עד להכרעת בית משפט זה בערעורו של לבנת.

הערעורים מושא ההליך דנן

26. ביום 24.12.2013 הגישו אדלר ופדלון – באמצעות באי כוחם, עו"ד בעז בן צור ועו"ד אלירם בקל – ערעור לבית משפט זה במסגרת ע"א 8712/13. במסגרת הערעור, טוענים אדלר ופדלון נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין שלוש מהפרשיות בהן עסק בית המשפט במסגרת חלקו הראשון של פסק דינו: פרשת עסקת סייפרטק, פרשת העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק ופרשת משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות האחזקות.
27. עוד באותו היום הגישו לבנת וארבע חברות האחזקות (להלן ביחד: לבנת) – באמצעות באי כוחם, עו"ד גיורא ארדינסט, עו"ד רן שפרינצק ועו"ד גיל רון – ערעור מטעמם במסגרת ע"א 8714/13. במסגרת הערעור מעלה לבנת טענות הן כנגד חלקו השני של פסק הדין, בו הוחלט על ביצוע התמחרות, הן על ההחלטה המשלימה, אשר עסקה באופן ביצועה של ההתמחרות, והן על חמש מהפרשיות שבהן עסק חלקו הראשון של פסק הדין: פרשת עסקת HCNH, פרשת עמרב ווייס, פרשת עסקת סייפרטק, פרשת ההטבות לגב' רויטל גבאי ופרשת משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות האחזקות. בנוסף, מבקש לבנת סעד הצהרתי לפיו כל חבות במס שתוטל על החברות בגין התנהלותם של אדלר ופדלון תשולם באופן ישיר על ידם, ועל ידם בלבד.
28. ביום 19.1.2015 קיימנו דיון במעמד הצדדים. נוכח רוחבה של יריעת המחלוקת ומורכבות העניין – ולו לאור ההשתלשלות העובדתית הסבוכה – ניתנה לצדדים אפשרות להציג לפנינו בעל פה את טענותיהם באריכות וכן להשיב לשאלותינו ולטענות הצד שכנגד.

דיון והכרעה

29. עיון בשני הערעורים שלפנינו מגלה מחלוקות הנוגעות לתשע סוגיות שונות. להלן אדון בתשע הסוגיות האלה לפי סדר הצגתן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אומר כבר עתה כי לאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, אם תישמע דעתי, אמליץ לחברַי כי נותיר רבים מקביעותיו וממצאיו של בית המשפט המחוזי על כנם, נתערב בקביעתו של בית המשפט לפיה זכאים אדלר ופדלון לסעד להסרת קיפוחם הנטען ונקבע מנגנון התמחרות שונה מזה שעליו הורה בית המשפט בהחלטה המשלימה, והכל כמפורט להלן.

(1) טענות לבנת בנוגע לפרשת עסקת HCNH

30. לבנת מעלה ארבע טענות מרכזיות לעניין פרשת עסקת HCNH, אשר יש בהן, לשיטתו, כדי להצדיק את חיובו של אדלר בתשלום חוב של 1,426,665 יורו לחברת ימקום. ראשית, לעניין יתרת החוב שסיבתה מוסכמת, נטען כי ההסכמה בין אדלר לפדלון למחול על הריבית היא הסכמה בדיעבד שלה לבנת לא היה שותף, וכי לאדלר כלל לא הייתה זכות לדרוש מחברת ימקום החזרים בגין הוצאות רילוקיישן. שנית, טוען לבנת כי יתרת החוב שסיבתה אינה מוסכמת מייצגת חוב אותנטי של אדלר לחברת ימקום. לבנת מבסס את טענתו, בין השאר, על כך שטענת אדלר ופדלון לפיה החוב הוא תוצאה של שגיאה חשבונאית מהווה טענה בעל פה כנגד האמור בספריה של חברת ימקום, וכי אדלר ופדלון לא עמדו בנטל הכבד אשר כרוך בהוכחת הטענה. שלישית, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע שהצדדים מסכימים על כך שבמועד "גיורה" של חברת ימקום היה אדלר זכאי לשכר, וממילא, גם אם היינו יוצאים מנקודת הנחה כי אדלר זכאי היה למשוך שכר, זכאות זו הייתה מוגבלת לסכום של 1,741,076 ש"ח ולא לסכום של 2,488,794 ש"ח. רביעית, נטען כי טענות אדלר ופדלון לפיהן העסקה אמנם הייתה פיקטיבית ואף על פי כן אין מקום לחייבם להשיב את הכספים הן טענות "הודאה והדחה", וכי לא עלה בידם לעמוד בנטל שרובץ לפתחם לצורך הוכחת טענות אלה.
31. לטענת אדלר ופדלון, המחלוקת הנוגעת לכספים ששולמו לאדלר במסגרת פרשת HCNH הינה מחלוקת עובדתית במהותה, שבמסגרתה נדרש בית המשפט המחוזי להכריע בין שתי גרסאות סותרות. גרסתו של לבנת, כך נטען, התאפיינה בסתירות רבות והתמקדה בניסיון להעלות השערות בדיעבד במקום בניסיון לשפוך אור על מצב העניינים כפי שהיה בזמן אמת.
32. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענותיו של לבנת להידחות. נקודת המוצא המתאימה לדיון בטענות לבנת בנוגע לפרשה זו הינה ההלכה לפיה לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים וכי כלל אי ההתערבות נכון אף ביתר שאת מקום בו ממצאי העובדה נקבעו על סמך התרשמות בלתי אמצעית מהעדים [ראו למשל: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, פ"ד סג(3) 577, 590 (2010) והאסמכתאות שם]. הגיונה של הלכה זו רלוונטי במיוחד במקרים כגון דא, בהם בולטת מלאכתה היסודית של הערכאה הדיונית [ראו: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598 (1990) (להלן: עניין קופר)]. על כן, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי ממצאיו של בית המשפט המחוזי מבוססים כדבעי על התרשמותו הבלתי אמצעית מגרסאות הצדדים ומחומר הראיות שהונח לפניו, כי ממצאים אלו נקבעו לאחר שבית המשפט בחן ובדק את הדברים ביסודיות וכי אין מקום להתערב בהם.
33. אשר ליתרת החוב שסיבתה מוסכמת; בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על התרשמותו כי "מר לבנת לא ידע להעיד כי היה קיים הסדר אחר, ולמעשה נראה כי גם עליו היה מקובל בשעתו שמר אדלר ומר פדלון יגיעו לסיכום בעניין זה" (פסקה 54 לפסק הדין). ניכר כי בית המשפט ביקש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, וביסס את הכרעתו על ממצאיו באשר למערכת ההסכמות ששררה ביניהם בזמן אמת. מסיבה זו, טענותיו של לבנת לעניין זכאותו או אי זכאותו של אדלר לתשלום הוצאות רילוקיישן אינה מעלה ואינה מורידה ממסקנתו של בית המשפט, שמתבססת לא על ממצאים הנוגעים לזכאות אלא על ממצאים הנוגעים לעצם ההסכמה לתשלום. כמו כן, בית המשפט דחה באופן מפורש את טענת לבנת כי אדלר ופדלון הסכימו על מחילת הריבית בדיעבד, בקובעו כי גם אם טענה זו נכונה, "עדיין אין בכך כדי לשנות את המסקנה שביחסים בין השלושה מדובר בהסכמה לגיטימית, שאינה מהווה לא חריגה מההנחיות שנתן מר לבנת, ולא בגידה באמונו" (הערת שוליים 30 לפסק הדין). בנסיבות העניין, אם כן, לבנת אינו מעלה טענה המצדיקה התערבות במסקנה כי אכן הסכים למחול על הריבית.
34. אשר ליתרה שסיבתה אינה מוסכמת; בית המשפט המחוזי מצא כי ההסברים שהציע לבנת לקיומה של היתרה הבלתי מוסברת נעדרים כל תמיכה בחומר הראיות, וזאת בעוד שאדלר ופדלון הצליחו לבסס את טענתם לפיה היתרה דנן נובעת מטעות. בקביעתו זו, התבסס בית המשפט על שורה של ראיות שהובאו על ידי אדלר ופדלון: בניירות העבודה ששימשו לצורך הכנת הדו"חות הכספיים בגין השנים 2003-2002 אין שורה המתייחסת לקיזוז הפרשי שער, בניגוד לדו"חות בגין השנים הקודמות; הדו"חות הכספיים בגין השנים 2003-2002 הוכנו על יד גורם אחר מזה שהכין את הדו"חות הכספיים בגין השנים הקודמות; והעובדה שהדו"ח השנתי של חברת ימקום לשנת 2002 אינו מצביע על כך שבוצע ניכוי בגין הפרשי השער באותה השנה. בנוסף, איני מקבל את הטענה כי אדלר ופדלון לא עמדו בנטל המוגבר הכרוך בסתירת האמור ברישומי החברה מעצם היותם רישומים בכתב. בית המשפט נתן את דעתו לסוגית הנטלים וקבע שגם אם היה מניח שקיימת חזקה בדבר נכונות יתרות החובה הרשומות בדו"חותיה של חברת ימקום, עדיין היה מגיע למסקנה כי אדלר ופדלון עמדו בנטל הכרוך בהתגברות על חזקה זו. במקרה הזה, ניכר כי טענותיו של לבנת קיבלו מענה הולם בפסק הדין, וגם בשל כך לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט.
35. אשר ליתרת הכספים שהועברו לאדלר; בית המשפט קבע כי הוא נותן אמון בעדותו של פדלון בעניין זה, לפיה הכספים שולמו לאדלר כנגד משכורות שלא משך בשנים בהן שהה בחו"ל וכנגד חלוקות שוויוניות שביצעו השלושה. מדובר בממצא הנובע מהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מעד מרכזי, בה איני רואה מקום להתערב. ודוק – המנעות מהתערבות בהקשר זה נכונה ביתר שאת משום שבית המשפט הצהיר מפורשות כי הוא מודע לקושי בהערכת מהימנותם של לבנת, אדלר ופדלון, ולכן מעדיף לצעוד בנתיב של הכרעה בין גרסאותיהם בכל מקרה לגופו במקום בנתיב של קביעת ממצאי מהימנות גורפים (פסקה 29 לפסק הדין). ברי כי בית המשפט נקט משנה זהירות בבואו להעריך עדויות ולקבוע ממצאים במקרה דנן, וגם אני סבור כי גישתו זו הינה גישה ראויה בנסיבות העניין. אוסיף כי לא נעלמה מעיניי טענתו של לבנת לפיה שגה בית המשפט כשקבע כי "גם ב"כ לבנת לא חולק, הלכה למעשה, על זכותו של מר אדלר לקבלת הסכום ששולם לו ביולי 2005 כנגד משכורות שלא משך בשנות שהותו בלונדון" (פסקה 73 לפסק הדין). ברם, קביעתו של בית המשפט אודות הסכמתו של לבנת לתשלום שכר נוספה בשולי הדברים. גם אם אניח, מבלי לקבוע מסמרות, כי ישנה מחלוקת בנוגע לזכאותו של אדלר לשכר, אין בכך כדי לגרוע מהאמון שנתן בית המשפט בגרסתו של פדלון, אמון אשר נשען על שני נימוקים נפרדים ועצמאיים: העובדה שלבנת לא הראה שהכספים שאדלר קיבל עלו על חלקו ביחס לחלקם של לבנת ופדלון, לצד העובדה כי מתן אישור לאדלר למשוך כספים מעבר לחלקו אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי של פדלון בתקופה הרלוונטית.
36. סיכומו של דבר, שוכנעתי כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי במסגרת פרשת HCNH, ודינן של טענות לבנת לעניין זה להידחות.

(2) טענות לבנת בנגע לפרשת עמרב ווייס

37. טענותיו של לבנת ביחס לפרשה זו מתמקדות אך ורק בכספים ששולמו לוייס. לטענתו של לבנת, תשלום הכספים לוייס נעדר כל היגיון עסקי, ועל כן, בהתאם להלכותיו של בית משפט זה, הוא עשוי להיחשב כהפרת אמון של אדלר ופדלון כלפי חברת ימקום. את חוסר ההגיון העסקי ניתן ללמוד בראש ובראשונה, כך טוען לבנת, מהעובדה כי מדובר בעסקה שבה קיבל וייס מיליוני שקלים מבלי שנדרש להוציא ולו פרוטה אחת מכיסו ואף לא נדרש לחשוף את עצמו לסיכון כלשהו. כמו כן נטען כי לוייס ממילא היה תמריץ לקדם את ענייניה של חברת אי.סי.1 אף ללא ההטבה שקיבל מחברת ימקום, מה גם שאין היגיון כי חברת ימקום תישא לבדה בעלויותיה של הטבה שממנה נהנים גם כל שאר בעלי המניות בחברת אי.סי.1. לבסוף נטען כי לבנת כלל לא היה מודע לעסקה עם וייס, לא כל שכן לפרטיה.
38. מן העבר השני, טוענים אדלר ופדלון כי חומר הראיות מלמד באופן ברור על כך שפרטי העסקה עם וייס הובאו לידיעתו של לבנת ואף אושרו על ידו. כמו כן נטען כי חומר הראיות מצביע גם על ההיגיון העסקי שבמתן תמריצים, הן לבעלים של חברת עמרב והן לוייס.
39. נקודת הייחוס שלאורה בחן בית המשפט המחוזי את התנהלותם של אדלר ופדלון בפרשה זו הנה כלל שיקול הדעת העסקי. מכוחו של כלל זה – שמקורו בדיני החברות של ארצות הברית – מוחזק דירקטור שפעל באופן מיודע, לאחר הפעלת שיקול דעת בתום לב מבחינה סובייקטיבית ולא היה נגוע בניגוד עניינים, כמי שפעל באופן תקין לטובת החברה [עיינו: שרון חנס "כלל שיקול הדעת העסקי" עיוני משפט לא 313, 321 (2009) (להלן: כלל שיקול הדעת העסקי)]. מבלי לקבוע מסמרות בשאלת היקף תחולתו של כלל זה במשפט הישראלי, דומה כי אין עוררין על כך שהגיונו של הכלל – לפיו בית המשפט ינהג ביתר זהירות בבואו להטיל אחריות אישית על דירקטורים בגין החלטות עסקיות שגויות, וימנע, ככלל, מלהציב את עצמו בנעלי הדירקטורים – בא לידי ביטוי בפסיקתן של הערכאות המשפטיות השונות בישראל [רמז ראשון להכרה בכלל שיקול הדעת העסקי בפסיקת בית המשפט העליון נמצא בע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673, 695 (2004). ראו: אוריאל פרוקצ'יה "חובת הזהירות של דירקטורים ונושאי משרה: מבט פסיכולוגי וכלכלי" ספר יוסף גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי 91, 94 (אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, תשנ"ה-2015) (להלן: ספר יוסף גרוס). כן ראו: רע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי [פורסם בנבו] פסקה 49 (27.8.2014). לפסיקת בתי המשפט המחוזיים בעניין כלל שיקול הדעת העסקי ראו, בין היתר: פש"ר (מחוזי ת"א) 1765/02 נס נ' ויניגר [פורסם בנבו] (29.10.2006); ת"א (מחוזי ת"א) 1267/03 להבה חתמים בע"מ נ' בורוכוב פסקאות 47-45 (18.6.2006); ת"א (מחוזי ת"א) 48851-02-12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיקל בע"מ [פורסם בנבו] פסקאות 219-212 (16.7.2012); תנ"ג (מחוזי ת"א) 35114-03-12 אשש נ' עטיה [פורסם בנבו] פסקאות 76-71 (24.6.2015). כן ראו: כלל שיקול הדעת העסקי, בעמ' 355-339; יורם דנציגר ועמרי רחום-טוויג "עלייתו של שיקול הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים" ספר יוסף גרוס 23, 43-36; עמיר ליכט "שם הוורד: אמצעי זהירות ושיקול דעת עסקי של נושאי משרה" משפט ועסקים יט 475, 516-511 (תשע"ה). כן השוו: רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן [פורסם בנבו] פסקאות 48-47 (26.4.2015). לעניין תחולתו של ההגיון העומד מאחורי כלל שיקול הדעת העסקי בדיני האגודות השיתופיות, השוו: ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ [פורסם בנבו] פסקה 19 (23.2.2010), הגם שבחוות דעתי שם הבעתי את הסתייגותי מהחלת הגיון זה על מצבים שבהם לא מדובר בחברה]. מקובלת עלי הקביעה כי לאורו של הגיון זה, אין מקום בנסיבות העניין להטיל על אדלר ופדלון אחריות בגין החלטתם להעביר כספים לוייס, ואבאר.
40. ראשית, איני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההתקשרות עם וייס לא נעשתה מתוך ניגוד עניינים. קביעה זו של בית המשפט מעוגנת ב"עדויותיהם האמינות של גב' מניפז ומר לסקר" שמהן הוברר כי "לספקולציה זו אין לא ידיים ולא רגליים" (פסקה 83 לפסק הדין; ההדגשות אינן במקור – י.ד.), מה גם שבית המשפט הדגיש כי חומר הראיות שנפרש לפניו בנוגע לפרשה זו היה מקיף מאוד. אם לא די בכך, יש ממש בקביעה כי הטענה בדבר ניגוד עניינים נחלשת באופן משמעותי מקום שבו אדלר ופדלון, כבעלי מניות בחברת ימקום, נושאים בעצמם ב-42.4% מעלות ההטבה שבחרו להעניק לוייס.
41. שנית, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לבנת ידע, למצער, על כך שלמר וייס ניתן תמריץ כלשהו נטועה היטב בעדות שמסר לבנת עצמו, ולא מצאתי כל הצדקה להתערב בה.
42. שלישית, משהגעתי למסקנה שלא מדובר במצב של ניגוד עניינים או של הסתרה מלבנת, נותר לבחון האם ההתקשרות עם וייס לקתה בחוסר סבירות קיצוני, אשר עשוי להצדיק התערבות בשיקול דעתם העסקי של אדלר ופדלון. בשים לב למכלול השיקולים שהעלו הצדדים, דומני כי התקשרות זו אינה נגועה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות כאמור. לאחר שקראתי את עמודי הפרוטוקול המתעדים את עדותו של עמוס לסקר, מבעליה של חברת עמרב (עדות ממנה התרשם בית המשפט המחוזי כי היא אמינה וכי ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים), נחה דעתי כי בזמן אמת, קרי בעת ההתקשרות עם וייס, האמינו אדלר ופדלון כי התקשרות זו תועיל לחברת ימקום מבחינה עסקית. יתרה מכך, התרשמתי גם אני, כבית המשפט המחוזי, כי ההתקשרות בוצעה כאשר עוד היה טמון סיכון מסוים בהחזקת מניות אי.סי.1, לאור הונה העצמי השלילי באותה התקופה. ייתכן אמנם, כפי שטוען לבנת, כי אדלר ופדלון יכולים היו לרקום עסקה טובה יותר, ודאי לאור הסיכון האפסי אליו נחשף וייס והאפשרות כי גם בעלי מניות נוספים באי.סי.1 היו מוכנים לשאת בעלויות ההתקשרות עם וייס. ואולם, בשים לב להגיונו של כלל שיקול הדעת העסקי, עליו עמדתי בפסקה 39 לעיל, לא די בכך שקיימות אלטרנטיבות עדיפות כדי לקבוע שההתקשרות עם וייס לוקה בחוסר סבירות קיצוני. עלינו להתחקות אחר סבירותה של ההתקשרות הספציפית בה בחרו אדלר ופדלון בזמן אמת, אף אם יתכן שקיימות היו באותה עת אלטרנטיבות עדיפות. לא זאת בלבד, אלא שקיומן של אלטרנטיבות שכאלה כלל לא הוכח, והן נותרו בגדר אלטרנטיבות תאורטיות גרידא. בנסיבות העניין, אם כן, אין מקום לקבוע כי התגמול הנדיב שהוענק לוייס – אף אם מדובר בתגמול נדיב באופן חריג, שכפי שציין בית המשפט – אינו סביר באופן קיצוני.
43. בשולי הדברים אציין כי איני נדרש בהכרעתי לנימוקו של בית המשפט המחוזי לפיו קיים קושי בקבלת טענה לרשלנות רבתי של דירקטורים המושמעת חמש שנים לאחר האירוע. בנסיבות העניין, ניתן להסביר בנקל את העובדה כי לבנת "השתהה" בהעלאת טענותיו. יש לזכור כי במהלך השנים הרלוונטיות נתן לבנת אמון באדלר ובפדלון, ולא ניתן היה לצפות ממנו לבצע בדיקה מדוקדקת של כל אחת ואחת מפעולותיהם (ודאי בתקופות בהן היה פחות מעורב בענייני החברות והפקיד את מלאכת הניהול בידיהם של השניים). אדרבא, סבורני כי מערכת יחסים זו דווקא מצדיקה בחינה עניינית של טענותיו של לבנת, וזאת על אף שעברו מספר שנים מאז האירועים המדוברים. על כן, לדידי אין בחלוף הזמן כדי לגרוע משלושת הנימוקים שאותם הצגתי לעיל.

(3) טענות הצדדים בנוגע לפרשת עסקת סייפרטק

44. בפרשה זו – במסגרתה הועברו מניות ושטרי ההון שהתקבלו במסגרת עסקת סייפרטק לאדלר ופדלון ישירות – שני הצדדים קובלים על פן אחר של הכרעת בית המשפט המחוזי. אדלר ופדלון טוענים כי בית המשפט שגה כשקבע כי לא ניתן להסיק את הסכמתו של לבנת להעברת שטרי ההון מהסכמתו לעניין הקצאת המניות. לטענתם, הסכמתו של לבנת באשר לאופן חלוקת מניות חברת סייפרטק חלה גם על אופן חלוקת שטרי ההון שלה. מנגד, לבנת כופר בקביעה כי הסכים לאופן חלוקת המניות בחברת סייפרטק. לכל היותר, כך נטען, נתן לבנת הסכמה עקרונית להגדלת אחזקותיו של פדלון בחברת שופמינד. לטענתו, קיים חוסר היגיון "זועק" בקביעה כי הוא הסכים שתבוצע עסקה במסגרתה חברת זואי תשלם את כל התמורה בעוד שאדלר ופדלון יזכו כמעט בכל הנכסים שיימסרו בגינה. כמו כן מבקש לבנת להצביע על מספר "אותות מרמה" המצביעים על הסתרת העסקה ממנו, ובכללם זיוף חתימתו של לבנת על ידי פדלון, אי קבלת החלטה מטעם דירקטוריון חברת זואי המאשרת את עסקת סייפרטק, אי רישום השינוי באחזקות בדוחות הכספיים של חברת זואי ושל חברת סייפרטק והעברה שיטתית של נכסי הקבוצה, בשווי מיליוני שקלים, לחברת סייפרטק לאחר השלמת העסקה.
45. מטבע הדברים, אדון תחילה בשאלת הסכמתו של לבנת לאופן העברת מניות חברת סייפרטק. אבהיר כבר כעת כי מדובר בשאלה עובדתית הנשענת על הכרעה בין שתי גרסאות עובדתיות סותרות. בית המשפט המחוזי קבע כי "אדלר ופדלון הצליחו להוכיח מבחינה עובדתית, במאזן הסתברויות, שמר לבנת עודכן בדרך חלוקת המניות" והוסיף כי לפניו "מסכת ראייתית שדי בה כדי לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בזמן אמת" (פסקה 102 לפסק הדין). זאת ועוד, בית המשפט עמד על כך שגרסתם של אדלר ופדלון הייתה עקבית וחד משמעית, בשונה מגרסתו של לבנת. כאשר אלו הם פני הדברים, אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית. ודוק – אין באי התערבות זו כדי להעניק גושפנקא לכל אחד ואחד מנימוקיו של בית המשפט המחוזי. כך, למשל, איני שלם עם הנימוק לפיו אין היגיון בכך שבאותו מהלך אדלר ופדלון מבקשים לרמות את לבנת ולהגדיל את אחזקותיהם בחברת ימקום על חשבונו אך בו בזמן מעניקים לו יכולת להרחיקם מהחברה. אולם, סבורני כי די בנימוקים העיקריים עליהם התבסס בית המשפט המחוזי – ובראשם התבטאויות הצדדים – כדי להותיר על כנה את המסקנה אליה הגיע בית המשפט בדבר הסכמת הצדדים בזמן אמת. למותר לציין כי שניים מ"אותות המרמה" עליהם הצביע לבנת נשללו על ידי בית המשפט, אשר לא מצא כוונת הסתרה בהתנהלותם של אדלר ופדלון, ואיני רואה מקום לדון בהם בשנית. מודה אני כי טענתו של לבנת בדבר "אות מרמה" נוסף – העברה שיטתית של נכסים לסייפרטק לאחר השלמת העסקה – אינה נראית לי כטענה של מה בכך. אולם, ככל שיש בה ממש, אין היא חותרת תחת הממצא בעניין הסכמתו של לבנת להקצאת המניות בחברת ימקום, ומקומה להתברר במסגרת הפרשה הרלוונטית – פרשת העברת מניות סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק. ממילא, התרשמתי כי פרשת סקאיויז'ן היא הפרשה המהווה את מרכז הכובד הכלכלי של הסכסוך, בייחוד בהתחשב במסקנתו של בית המשפט כי שוויה של חברת סייפרטק בעת עסקת סייפרטק לא היה רב.
46. אשר לסוגיית שטרי ההון; איני מוצא ממש בטענת אדלר ופדלון כי לא היה מקום להורות להם להעביר את שטרי ההון של חברת סייפרטק לחברת זואי, וזאת משלושה טעמים. ראשית, וזהו לדידי העיקר, מלבד הפנייה לתצהירו של פדלון, לא מצביעים אדלר ופדלון על ראיות שתומכות במסקנה כי יש להשליך את הסכמתו של לבנת לאופן הקצאת המניות גם על אופן הקצאת שטרי ההון. אמת, ממעוף הציפור, ייתכן שההפרדה בין שתי ההסכמות הנטענות הינה מלאכותית. ברם, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בהסקת מסקנות לוגיות וכלליות, אלא בחן את הראיות הקונקרטיות שהונחו לפניו. כך, בית המשפט בחן בפסק דינו בקפדנות את טענות וראיות הצדדים בשאלת הסכמת לבנת לעניין הקצאת המניות, ולא בכדי הסיק שהסכמה זו אינה חלה על הקצאת שטרי ההון. יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי אין בקביעה אודות אי הסכמתו של לבנת כדי ללמד על כוונת מרמה או הסתרה מצדם של אדלר ופדלון. מוכן אני אף להניח, לשם הדיון, כי אדלר ופדלון סברו באמת ובתמים כי הסכמתו של לבנת מתייחסת אף לשטרי ההון. אולם, כפי שפירטתי לעיל, אין בכוחה של סברה זו כשלעצמה – הגיונית ככל שתהא – כדי לייחס ללבנת הסכמה. שנית, מקובלת עלי טענת לבנת כי אדלר ופדלון זנחו, הלכה למעשה, את טענתם לעניין הסכמתו להקצאת שטרי ההון במסגרת סיכומיהם לפני בית המשפט. עיון בסיכומים אלו מגלה כי הפרק שמוקדש לשטרי ההון אינו כולל טענה בדבר הסכמתו של לבנת, ולא מן הנמנע כי זו הסיבה שבגינה קבע בית המשפט, ובצדק, כי "אין טענה של ממש כי גם עניין זה קיבל את אישורו של מר לבנת" (פסקה 104 לפסק הדין). שלישית, סבורני כי אין יסוד לטענת אדלר ופדלון כי העברת שטרי ההון לחברת זואי תיצור עיוות קשה במסגרתו יזכה לבנת בזכות עודפת בשווי של כ-5,800,000 ש"ח. טענה זו נשענת על ההנחה כי "אין כל היגיון שאדלר ופדלון יזמו עסקה, במסגרתה זואי תיטול על עצמה התחייבויות בהיקף העומד לכל היותר על כ-4,000,000 ש"ח (כהיקף הערבויות שניטלו על ידה), ובעת ובעונה אחת יהיו הם מוכנים כי סייפרטק (שבה שיעורי החזקותיהם גבוהים משמעותית) תיטול על עצמה התחייבות בהיקף של 17,000,000 ש"ח כלפי זואי" (סעיף 71 לסיכומי אדלר ופדלון). אולם, בל נשכח כי ההתחייבות שאותה נטלה על עצמה חברת זואי הייתה קיימת עובר לביצוע העסקה, כך שהעברת שטרי ההון לחברת זואי דווקא היטיבה עם אדלר ופדלון באופן יחסי למצבם עובר לעסקה. משכך, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי ה"עיוות" לו טוענים אדלר ופדלון הוא אכן משמעותי כפי שהם מנסים להציגו. נימוק זה, בצירוף שני קודמיו, מובילים למסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט בעניין שטרי ההון.

(4) טענות אדלר ופדלון בנוגע לפרשת העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק

47. את עיקר יהבם בפרשה זו משליכים אדלר ופדלון על הטענה כי לבנת ידע, עובר לשנת 2010, כי עסקת סקאיויז'ן הועברה לחברת סייפרטק, ועל כן הוא לכל הפחות הסכים לכך בדיעבד. לטענתם, אין זה הגיוני כי לבנת התעלם במשך מספר שנים מכתבות, פרסומים והודעות ודואר אלקטרוני, שלשיטתם הבהירו מעבר לכל ספק כי חברת סייפרטק היא זו שמחזיקה במניות חברת סקאיויז'ן. כמו כן טוענים אדלר ולבנת כי ההבחנה שיצר בית המשפט המחוזי בין ידיעתו של לבנת לבין הסכמתו הינה הבחנה מלאכותית.
48. לבנת טוען מנגד כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין אי ידיעתו הינה קביעה עובדתית הנשענת הן על מהימנות והן על נימוקים שבהיגיון, ומשום כך אין כל מקום להתערב בה. ממילא, כך טוען לבנת, בהיעדר ידיעה, אין כל מקום ליחס לו הסכמה – לא הסכמה בדיעבד ולא כל שכן הסכמה מראש.
49. דומה כי אין חולק על כך שהעברת עסקת סקאיויז'ן לחברת סייפרטק הרעה את מצבו של לבנת במידה כזו שהצריכה את הסכמתו. הנה כי כן, הצדדים מיקדו בפועל את טענותיהם סביב מחלוקת אחת – האם לבנת הסכים, ולו בדיעבד, להעברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק. כדי לברר את שאלת קיומה של ההסכמה הנטענת, יש להידרש תחילה לשאלה מקדמית – האם לבנת ידע, ולו בדיעבד, אודות העברת עסקת סקאיויז'ן? בית המשפט המחוזי שלל את האפשרות כי לבנת ידע אודות ההעברה מראש, שכן אין מחלוקת של ממש כי אדלר ופדלון לא עדכנו אותו אודות ההעברה עובר לביצוע – יהיו מניעיהם אשר יהיו. כך קבע בית המשפט המחוזי וכך עולה גם מסיכומי הצדדים (פסקה 110 לפסק הדין; הערת שוליים 6 לסיכומיהם של אדלר ופדלון). אשר לאפשרות של ידיעה בדיעבד; לא בלי לבטים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט בעניין זה. טעמיי לכך הם שניים.
50. ראשית, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לבנת לא היה מודע להסכם ההעברה ומשמעויותיו עד חודש אוקטובר 2010 הינה קביעה עובדתית הנסמכת על עדותו של לבנת ועל התרשמותו של בית המשפט משיחות מוקלטות בין הצדדים. איני רואה מקום להתערב בקביעה עובדתית זו, מה גם שלא עלה בידיהם של אדלר ופדלון להסביר מדוע – בהנחה שהיה מודע להסכם ולמשמעויותיו עובר לשנת 2010 – החליט לבנת להביא לידי ביטוי את התנגדותו הנחרצת רק בשלהי 2010.
51. שנית, אדלר ופדלון מבקשים לבסס את ידיעתו של לבנת על שורה של פרסומים בתקשורת ותכתובות דואר אלקטרוני. בשים לב לקביעתו של בית המשפט המחוזי אודות אי ידיעתו של לבנת, ראיות אלה יכולות לכל היותר לבסס את המסקנה כי לבנת יכול היה לדעת אודות ההעברה. כאן מתעוררת השאלה – האם בהתחשב במערכת היחסים שבין הצדדים יכלו אדלר ופדלון להסתפק, ואולי אף להסתמך, על יכולתו של לבנת לדעת אודות ההעברה או שמא לחלופין היה זה דווקא לבנת שרשאי היה להניח כי אדלר ופדלון היו מיידעים אותו אודות שינויים במבנה האחזקות בסקאיויז'ן? מחד גיסא, ניתן לטעון כי מצופה היה מלבנת – אשר על היותו איש עסקים בקיא ומנוסה אין מחלוקת – להיות מעורה בנעשה בחברות, ודאי כשמדובר בעסקאות משמעותיות. מאידך גיסא, אין ספק כי במהלך התקופה המדוברת מעורבותו של לבנת בענייני החברות הייתה מוגבלת באופן יחסי וכי הוא נתן אמון רב באדלר ובפדלון. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה כי נוכח מערכת היחסים המיוחדת בין הצדדים בעת הרלוונטית, אין די בטענה כי לבנת יכול היה לדעת אודות ההעברה. בנסיבות העניין, היה מקום לצפות משני המנהלים-השותפים שזכו לאמונו של בעל השליטה לקבל את אישורו לכל עסקה שמרעה את מצבו באופן שאינו מבוטל. ציפייה זו נכונה ביתר שאת כאשר מחומר הראיות עולה כי אדלר ופדלון היו מודעים לקפדנותו של לבנת בכל הקשור להקצאת מניות (ראו למשל: פסקאות 101-99 לפסק הדין; עמ' 809 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). ודוק – איני קובע שאדלר ופדלון צריכים היו לצאת מנקודת הנחה כי לבנת לא קורא עיתונים או הודעות דואר אלקטרוני. לדידי, מלכתחילה היה עליהם לדעת שיש לקבל את הסכמתו המפורשת של לבנת, ולו בדיעבד, והם לא היו רשאים להסתמך על כך שהידיעה אודות ההעברה תגיע ללבנת מכלי התקשורת או מצד שלישי כלשהו. כבית המשפט המחוזי, סבור גם אני כי במאזן הסתברויות לא עמדו אדלר ופדלון במוטל עליהם בהקשר זה. על כל פנים, אבקש גם אני, כבית המשפט המחוזי, שלא להיות בוחן כליות ולב, ועל כן איני קובע מסמרות לעניין המניע שעמד מאחורי התנהלותם של השניים בפרשה.

(5) טענות לבנת בנוגע לפרשת ההטבות לגב' רויטל גבאי

52. לטענתו של לבנת, ההטבה שניתנה לגבאי הינה הטבה חריגה שמנהל סביר לא היה מאשרה ללא קבלת אישור מיתר בעלי המניות, ובמיוחד מבעל השליטה. כאן, כך טוען לבנת, אין מחלוקת שהוא כלל לא ידע על כך שסכום נכבד מתוך ההלוואה שהוענקה לגבאי הפכה בסופו של יום למענק. על כן, מבקש לבנת לחייב את אדלר ופדלון לשלם לחברת סייפרטק סך נוסף של 257,801 ש"ח מעבר לפירעון סכום ההלוואה הרשום בספריה של חברת סייפרטק, בין היתר כנגד הפרשי הצמדה וריבית בגין ההלוואה שניתנה לגבאי. אדלר ופדלון טוענים בתגובה כי פדלון היה מוסמך להעניק לגבאי את ההטבה וכי לבנת לא הצביע על בסיס משפטי כלשהו התומך בטענותיו.
53. דינה של טענת לבנת להידחות. ברי כי ההטבה שניתנה לגבאי – מענק של למעלה מחצי מיליון שקלים – הינה הטבה משמעותית ואף חריגה. אולם, לא התרשמתי כי באישור ההטבה ללא יידוע של לבנת אודות פרטיה, חרג פדלון מסמכותו. עלינו לזכור, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי פדלון היה מוסמך, מבחינה תאגידית, לאשר הטבות לגבאי. נוסף על כך, חשוב ליצור הבחנה בין פרשה זו לבין פרשת העברת עסקת סקאיויז'ן לחברת סייפרטק. במקרה דנן לבנת אינו מעלה טענה של ממש כי ההטבה אושרה ממניעים פסולים כגון חתירה תחתיו או הברחת כספים. בנוסף, בניגוד להעברת עסקת סקאיויז'ן, אשר הטיבה באופן משמעותי עם אדלר ופדלון על חשבונו של לבנת, הרי שבמקרה הזה, בעלות ההטבה אמורים לשאת השלושה לפי יחס אחזקותיהם. בשונה מפרשת עסקת סקאיויז'ן, פדלון, שהיה כאמור מוסמך לאשר את ההטבות לגבאי, יידע את לבנת אודות ההטבה, הגם שבאופן חלקי. ייתכן כי היה ראוי לפרוש לפני לבנת את פרטיה המלאים של ההטבה שניתנה לגבאי מבעוד מועד. ואולם, התחייבותם של אדלר ופדלון ליטול על עצמם את השבת הכספים הינה פתרון ראוי בנסיבות העניין, וגם מסיבה זו מצאתי כי יש להותיר את הכרעת בית המשפט על כנה. יובהר כי מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט לפיה חובת ההשבה של אדלר ופדלון תוגבל ל"יתרת ההלוואה, נכון למועד פיטוריה של גב' גבאי, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום הפיטורים" (פסקה 128 לפסק הדין). בתוך כך, דוחה אני את טענת לבנת כי לסכום זה יש להוסיף מרכיבים נוספים, כגון הפרשי הצמדה מריבית מיום נטילת ההלוואה. זאת משום שמרכיבים אלו הינם חלק מן ההטבה שניתנה לגבאי, הטבה אשר, כפי שקבעתי לעיל, לא ניתנה תוך חריגה מסמכות.

(6) טענות הצדדים בנוגע לפרשת משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות האחזקות

54. אדלר ופדלון מעלים שורה של טענות אשר מלמדות, לשיטתם, כי אין להתייחס אל החו"זים כאל חובות אמיתיים. ראשית, נטען כי הפיצול שביצע בית המשפט המחוזי בין שאלת ההסכמה לחלוקה שוויונית לבין שאלת תוקפם של החו"זים הינה חלוקה מלאכותית וכי התייחסות אל החו"זים כאל חובות אמיתיים מרוקנת מתוכן את מסקנתו של בית המשפט לפיה הייתה הסכמה לחלוקה שוויונית. שנית, נטען כי אין כל הגיון בכך שבעלי המניות יצרו לעצמם יתרות חובה עצומות, וכי מכאן ניתן ללמוד אודות אומד דעתם כי החלוקה תהיה שוויונית באופן מהותי, ולא רק שוויונית בפועל. שלישית, נטען כי ההנחה שלבנת כלל לא ידע על קיומם של החו"זים מחזקת דווקא את המסקנה כי לא היה רשאי להסתמך עליהם וכי מלכתחילה נרשמו על ידי פדלון "על הנייר" בלבד. רביעית, נטען כי לבנת מבקש להיאחז בשתי טענות עובדתיות סותרות: מצד אחד הוא טוען כי לא היה מודע לחלוקה השוויונית וממילא לא הסכים לה, ומצד שני הוא טוען כי הסכים לחלוקה השוויונית, אך זאת בכפוף לרישום חו"זים. משדחה בית המשפט את הטענה הראשונה, כך טוענים אדלר ופדלון, אין מקום להידרש לטענה השנייה.
55. גם לבנת טוען כי ההפרדה בין סוגיית חלוקת הדיבידנדים לבין שאלת תוקפם של החו"זים הינה חלוקה מלאכותית. לטענתו, הוא מעולם לא נתן את הסכמתו לחלוקה שוויונית שאינה כפופה לרישום חו"זים, אשר נועדו להבטיח כי החלוקה המהותית (בשונה מהחלוקה בפועל) תיוותר כפופה ליחס ההחזקות הקיים בין השלושה. בנוסף מפנה לבנת למספר אינדיקציות – לרבות תשלום מס על ידי החברות בגין הריבית שאותה נשאו חובותיהם של אדלר ופדלון, לצד הכרזת דיבידנד משמעותי לאחר התדרדרות היחסים בין השלושה שנועדה לקזז את כל יתרות החובה שלהם – שמעידות, לטענתו, על כך שגם אדלר ופדלון סברו שהחו"זים מייצגים חובות אמיתיים. לצד טענות אלה, הוסיף לבנת וטען יש מקום להורות על פירעון החו"זים לאלתר. בתוך כך נטען כי אדלר ופדלון כלל לא טענו כי הייתה הסכמה שהחו"זים ייפרעו על בסיס קיזוז מדיבידנדים עתידיים.
56. כפי שציינו באי כוחם של הצדדים, בפרשה זו אנו עדים למצב נדיר שבו קיימת הסכמה מסוימת בין הצדדים. קרי, שני הצדדים טוענים כי ההפרדה שביצע בית המשפט המחוזי בין שתי הסוגיות דנן הינה הפרדה מלאכותית, שכן השתיים קשורות זו בזו קשר בל ינותק. הסכמה זו מסייעת להגדיר את יריעת המחלוקת, אשר מצטמצמת בשלב זה לשאלה אחת בלבד: האם הסכמתו של לבנת לחלוקה שוויונית הינה הסכמה לחלוקה שוויונית באופן מהותי – כטענת אדלר ופדלון – שאז החו"זים אינם מייצגים חוב אמיתי, או שמא הסכמתו של לבנת הוגבלה אך ורק לחלוקה שוויונית בפועל – כטענתו – שאז החו"זים מייצגים חוב לכל דבר ועניין. כבר מכך ניתן ללמוד כי אין בהכרח סתירה לוגית כלשהי בין הסכמה לחלוקה שוויונית (בפועל) לבין מתן תוקף לחו"זים – שכן תוקף זה אינו מרוקן את ההסמכה מתוכן (ואולי, מבלי לקבוע מסמרות, אף יש בו כדי להסביר מדוע ניתנה ההסכמה מלכתחילה). מסיבה זו, איני מקבל את טענת אדלר ופדלון המציגה את טענותיו של לבנת כטענות עובדתיות סותרות. בהתאם להבחנה שלעיל, גרסתו של לבנת הינה גרסה קוהרנטית לפיה לא הסכים לחלוקה שוויונית (בפועל) שאינה מגובה ברישום חו"זים (השוו: סעיפים 431-420 לסיכומיו של לבנת לפני בית המשפט המחוזי).
57. אשר לטענת אדלר ופדלון כי ההנחה שלבנת לא ידע אודות קיומם של החו"זים מלמדת בהכרח כי לא יכול היה להסתמך עליהם (ומכאן שהסכמתו התייחסה לחלוקה שוויונית באופן מהותי); אמנם מדובר בטענה יצירתית, אך לאחר עיון בחומר הראיות ובחינת טיעוני באי כוח הצדדים בסוגיה זו, הגעתי למסקנה כי אין לה על מה שתסמוך, וזאת ממספר סיבות. ראשית, בניגוד לבית המשפט המחוזי, חשוב לטעמי להפריד בין ההנחה כי לבנת לא היה מודע לעצם קיומם של החו"זים לבין ההנחה כי הוא לא היה מודע להיקפם. הבחנה זו הינה הבחנה חשובה, שכן היא יורדת לשורשה של ההסכמה: גם אם לבנת לא היה מודע להיקפם של החו"זים (הנחה שמתיישבת עם מעורבותו המוגבלת של לבנת בניהול החברות), דומה כי די בכך שהיה מודע לעצם קיומם כדי לאפשר לו להסכים לחלוקה שוויונית (בפועל) שכנגדה יירשמו חו"זים לזכותו ולחובתם של אדלר ופדלון באופן שיבטיח, הלכה למעשה, כי החלוקה תוכפף ליחס האחזקות בקבוצה. שנית, יש לתת את הדעת לכך שבית המשפט לא קבע ממצא פוזיטיבי לעניין אי ידיעתו של לבנת, אלא מדובר רק בהנחה חלופית שאותה הניח בית המשפט לצורך הדיון. שלישית, לא השתכנעתי, כי עלה בידיהם של אדלר ופדלון להוכיח, ברמה של מאזן הסתברויות, כי לבנת לא ידע אודות עצם קיומם של החו"זים. על מודעותו של לבנת ניתן ללמוד, בין היתר, מעדויותיו השונות (ראו למשל: עמ' 293, 2307, 2327, ו-2350 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי), והיא אף עולה בקנה אחד עם הנחת היסוד לפיה לבנת הוא איש עסקים מנוסה. איני מתעלם מכך שתמלילי השיחות המוקלטות מיום 21.12.2010 ומיום 22.3.2011 עשויות ליצור את הרושם כי לבנת כלל לא ידע מהם חו"זים וכי נודע לו על קיומם רק לאחר שחשד כי אדלר ופדלון גונבים ממנו. אולם, לדעתי אין לייחס לשיחות האלה משמעות מכרעת, הן משום שמדובר בשיחות שהוקלטו לאחר פרוץ הסכסוך ועשויות על כן לשקף היתממות מסוימת של מי מהצדדים, והן משום שהן אינן מובילות למסקנה חד משמעית אודות אי ידיעתו של לבנת, אלא עשויות לכאורה להוביל למסקנה כי הוא דווקא האמין והסתמך על קיומם ורק רצה להיות בטוח שהם אכן שרירים וקיימים בספרי החברות. על כל פנים, כאמור, לא שוכנעתי כי לבנת לא היה מודע, לכל הפחות, לעצם קיומם של החו"זים.
58. האם, על אף שלבנת העריך כי כנגד החלוקה השוויונית נרשמים חו"זים, הוא הסכים לוותר על אותם חו"זים? ממצאיו של בית המשפט המחוזי בשאלה זו ברורים הם: "כפי שהיה ברור למר פדלון ומר אדלר, הפער שבין מצב ההחזקות לדרך החלוקה בפועל חייב להתבטא בכך שיווצרו חו"זים לחובתם, וכל עוד לא סיכמו עם מר לבנת על מחיקתם של חו"זים אלו, ובהעדר נוהג שלפיו הם נמחקים הלכה למעשה, לא ניתן להניח דבר ביחס לעמדתו של מר לבנת בנושא, אם וכאשר היה מוצג לפניו" (פסקה 151 לפסק הדין; ההדגשות אינן במקור – י.ד.). גם בהתנהגותו של לבנת לא מצאתי, מעבר לעצם ההסכמה לביצוע חלוקות שוויוניות, כל אינדיקציה להסכמה לוויתור על החו"זים, וממילא נראה כי הצדדים לא טענו טענות של ממש אודות קיומן של אינדיקציות שכאלה. ודוק – המסקנה כי אדלר ופדלון לא היו רשאים להניח, באופן אוטומטי, כי עצם החלוקה השוויונית משמעה שלבנת ימחל להם ביום מן הימים על החו"זים, מתיישבת עם הציפייה מאדלר ופדלון ליידע את לבנת בפועל אודות המשמעות שיש לייחס, לשיטתם, לחלוקה השוויונית, ולוּ בשל כך שהנחתם של השניים כי הסכמתו של לבנת התייחסה לחלוקה שוויונית באופן מהותי אינה הפרשנות הבלעדית בנסיבות העניין ומשום שיישומה של פרשנות זו היה בו כדי להרע את מצבו באופן ניכר. למצער, חובה זו מוטלת עליהם בבחינת "אם יש ספק, אין ספק".
59. משהגענו עד הלום, עלינו להכריע בטענת לבנת לפיה שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין מקום לחייב את אדלר ופדלון לפרוע את יתרות החובה שלהם לאלתר. ניסיונו של לבנת לטעון כי פירעון שאינו מותנה בדיבידנדים עתידיים הינו חלק מתנאי ההסכמה בין הצדדים וכי מועד פירעון שכפוף להחלטה משותפת על חלוקת דיבידנדים אינו עונה להגדרת "זמן סביר" לעניין סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 – מוקשה בעיני. הכרעתו של בית המשפט התבססה על אמירותיו של לבנת עצמו לפיהן חברות אינן נוהגות לדרוש מבעלי מניותיהן לפרוע את חובותיהם כדבר שבשגרה, ואם לבנת עצמו היה סבור שדרכם של חו"זים להיפרע רק על דרך של קיזוז למול דיבידנדים עתידיים, לא ניתן לייחס לו סברה אחרת בדיעבד. אולם, איני רואה מקום להרחיב בעניין זה, משום שנוכח קביעותיי להלן לעניין מתווה ההתמחרות, דומה כי הטענות לעניין מועד פירעון החו"זים מתייתר, ונוכל להסתפק במסקנות שלעיל אודות עצם תוקפם.

(7) טענות לבנת בנוגע לחיובם של אדלר ופדלון בעלויות המס שעלולות להיגרם לחברות

60. במסגרת ערעורו מבקש לבנת מבית משפט זה להעניק סעד הצהרתי לפיו יישאו אדלר ופדלון באחריות לכל חבות מס שבה תחויבנה החברות כתוצאה מהתנהלותם. לטענת לבנת, בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לחלק זה של התביעה. אולם, כעולה מהערת שוליים 86 לפסק הדין, בית המשפט בחר במודע שלא לחוות את דעתו לעניין עבירות המס שבוצעו, לכאורה, על ידי אדלר ופדלון. דעתי היא כדעתו. בנסיבות העניין, ובפרט בהתחשב בכך שלעת הזו בטרם הושלם הבירור על ידי רשויות המס, איני סבור כי יש מקום לקביעה שיפוטית המטילה את האחריות על אדלר ופדלון לחבויות מס של החברות שיכול ותיקבענה על ידי רשויות המס בעתיד כפועל יוצא מהתנהלותם הנטענת.

סיכום ביניים

61. עד כאן דנתי בטענות שהעלו הצדדים לעניין הקביעות שהופיעו בחלקו הראשון של פסק הדין של בית המשפט המחוזי. מן המקובץ עולה כי יש מקום להותיר את התוצאות שאליהן הגיע בית המשפט על כנן, אף אם בחלק מן הפרשיות נימוקיי שונים מאלו שהובילו את הערכאה הדיונית למסקנות שאליהן הגיעה בפסק הדין. תוצאה זו של אי התערבות ערכאת הערעור בקביעות ובממצאי הערכאה הדיונית מתיישבת עם העובדה כי חלק משמעותי מטענות הצדדים – יצירתיות ככל שתהיינה – מכוון כנגד ממצאים שהתבססו על החומר הראייתי הרב שהונח לנגד עיניו של בית המשפט ושזכה לניתוח מקיף, יסודי ומעמיק על ידו. בית המשפט צלל למעמקי הראיות ובדק ביסודיות את טענות הצדדים, ונתן בפסק דינו ביטוי סדור ומקיף לבדיקות ולחקירות שערך. במקרים כגון דא נוטים אנו לאמץ את גישת אי ההתערבות כפי שפורט לעיל (ראו: עניין קופר, פסקה 4, בעמ' 598).