משילובם של הסעיפים הנ"ל, עולה שלצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של התנאים הבאים (ראו עת"מ (ת"א) 8199-06-15 אבי חיים נ' עיריית תל-אביב-יפו (פורסם במאגרים, 12.01.2016)):
א. החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;
ב. מדובר בחוב ארנונה סופי;
ג. החברה לא פרעה את החוב;
ד. החברה הפסיקה את פעילותה;
ה. הנתבע הוא בעל שליטה בחברה;
ו. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית "כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה" (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון (פורסם בנבו, 25.10.12), בס' 9).
גם כאן, לכאורה קיימת דרישה לכאורה לקיומן של זכויות רשומות בתאגיד, על מנת שניתן יהא לחייב בחיוביו. אולם כפי שנראה, הפסיקה אפשרה הטלת חובות ארנונה של תאגיד גם על מי שאינו רשום כבעל זכויות בו, בתנאים מסוימים.
- על פי האמור לעיל, כל בעלי המניות הנזכרים בטבלה בסעיפים 37-38 לעיל, נחשבים "בעל שליטה" לצורך סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
- שאלת ייחוס חובות ארנונה לבעלי שליטה בחברה, נידונה לאחרונה בע"א (מח'-חי') 62199-10-15 מועצה מקומית עוספיא נ' מחפוז זאהר (פורסם במאגרים, 20.3.16; להלן – עניין מחפוז), שם דחה בית המשפט את הדרישה להרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות מהטעם שלא הורם נטל הראיה לאכיפת סעיף זה. נקבע כך –
"22. באשר לטענת המערערת, כי בנסיבות היה על בית משפט קמא להורות על הרמת מסך מכוח סעיף 6 בחוק החברות, דין הטענה להידחות...
בית משפט קמא דחה את הטענה בקובעו את הדברים הבאים:
"אין ראיה כי מטרת הקמתה של החברה היתה לצורך שימוש לרעה באישיות המשפטית או לצורך התחמקות מתשלומי מס. העובדה שהחברה נמנעה מתשלומי ארנונה במהלך השנים אינה מלמדת כשלעצמה על הקמת החברה כפלטפורמה להתחמקות ממס. אין מדובר במצב לפיו לפני הקמתה התנהלו הנתבעים באותו עסק והקימו את החברה כדי לגלגל חובות אליה. העובדה שאנשים מבקשים להתנהל תחת אישיות משפטית נפרדת ולהגביל את אחריותם האישית אינה חוסר תום לב אלא התנהלות לגיטימית המהווה לב ליבו של רעיון האישיות המשפטית הנפרדת.
חוב ארנונה של חברה כשלעצמו אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך ע"פ דיני החברות וראו ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו] (23/3/11): "לא די בעצם העובדה שהמערער "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו" ובכך שהחברות הן "חברות משפחתיות" כדי להצדיק הרמת מסך. אמנם, הפסיקה נוטה לנכונות רבה יותר להרים מסך במקרים של חברה משפחתית (ראו למשל ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992)), ואופייה המשפחתי של החברה עשוי להוסיף משקולת על הכף הנוטה לעבר הרמת מסך ההתאגדות, אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק את הרמת המסך... חובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית".