הרמת המסך צריך שתישמר למקרים המתאימים של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת וזה לא הוכח בענייננו.
כ"כ, התובעת לא הוכיחה תרמית, חוסר תום לב ורשלנות מצד הנתבעים 1-3 שענייניהם כוונה ותכנון מראש כביכול, להעלים מיסים. טענות הרשלנות כמו גם התרמית נטענו באורח לקוני, ללא פירוט וללא שהונחה תשתית ראייתית עובדתית ומשפטית מספקת להוכחת העילות.
חוסר התשלום מתיישב יותר עם חוסר יכולת כלכלית שנעטפה בתואנות לרוב, אבל אין לדבר על תכנון של השתמטות ממס או הלבנת מס והקמת חברה ולשם כך" (פס' 36- 37).
קביעה זו תואמת את הדין ואת ההלכה בעניין זה, ואין כל מקום להתערב בה.... "
מנגד, התקבלה טענת התביעה להטיל חיוב אישי מכוח חוק ההסדרים –
"23. לעומת זאת, טענת המערערת, כי היה מקום להטיל את החיוב מכוח חוק ההסדרים אף על מחפוז, לאור קביעת בית משפט קמא כי הוא היה הרוח החיה מאחורי החברה, נכונה היא ודינה להתקבל.
כאמור בית משפט קמא קבע כי יש להחיל את סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, אשר מפנה לסעיף 119א בפקודת מס הכנסה, לצורך הבחינה מיהו בעל שליטה בחברה. בית משפט קמא קבע, כי אין לחייב את מחפוז משום שהוא לא היה רשום כבעל מניות. בע"א 6357/99, המוזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון כי לצורך הקביעה כי אדם הוא בעל שליטה בחברה, מכוח פקודת מס הכנסה, אין חובה כי הוא יחזיק בפועל במניות החברה, וכי די בכך שבן הזוג יחזיק במניות. וכך נקבע שם:
"הלכה פסוקה היא שכללי הפרשנות החלים בדיני המסים אינם שונים מכללי הפרשנות בכל סוגיה אחרת, ואין קיימת חזקת פירוש "לטובת" הנישום כשם שאין קיימת חזקת פירוש "לרעתו"[...]. נמצא שלא היה מקום – א-פריורי – לאמץ דווקא פרשנות של הדיבור "בעל שליטה" המקלה עם המשיבים. כשלשון החוק – כמו במקרה שלפנינו – היא דו-משמעית, יש לפרשו, ככל שהדבר ניתן, פרשנות תכליתית. תכליתו הכללית של החוק היא לעודד את התפתחותה הכלכלית של העיר אילת, שהיא בעלת פוטנציאל תיירותי רב ולעודד העסקת עובדים בתחומי התיירות: [...]. תכליתו הפרטנית של החוק היא לתת הטבה למעסיק לשם הקטנת עלויות השכר. בדין טען לפנינו מר לינדר, בשם המערער, שתכלית החוק לא הייתה לאפשר לחבר בחברת מעטים לתת מתנות לעצמו. נמצא – ובניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי – שהיה מקום לאמץ את הפרשנות החלופית של "בעל שליטה". פרשנות זו נתמכת גם על-ידי שני שיקולים נוספים אלה:
(א) קשה להבחין באופן מהותי בין המקרה שלפנינו, שבו המשיבים אינם מחזיקים בהון המניות המוצא של החברה ונשותיהם מחזיקות, כל אחת, ב-50% בהון המניות, לבין מקרה היפותטי שבו כל אחד מהמשיבים היה מחזיק ב-0.1% ממניות החברה, וכל אחת מנשותיהם הייתה מחזיקה ב-49.9% מהמניות בחברה. והרי, אין מחלוקת שבמקרה השני היו המשיבים נחשבים כ"בעלי שליטה" בחברה. מה ההצדקה המהותית לייחס את חלקן של הנשים במניות החברה לבני-זוגן במקרה השני, ולא לעשות כן במקרה הראשון. הרי הדיבור "ביחד עם בני זוגם" סובל את המשוואה שלמשיבים אפס אחוזים, ולכל אחת מבנות-הזוג עשרה אחוזים.