סכום ששולם לסילוק חובות שונים שאדם חייב לרשות מקומית, ייזקף תחילה כנגד תשלום החובה שמועד החיוב שלו הוא המוקדם ביותר מבין חובותיו בתוספת תשלומי הפיגורים החלים עליו; לא היה בסכום שניתן כדי סילוקו של תשלום החובה האמור ותשלומי הפיגורים החלים עליו, ינוכה מתשלום החובה חלק השווה ליחס שבין הסכום המשולם לבין סכום תשלום החובה ותשלומי הפיגורים החלים עליו, וכאשר תשולם יתרת תשלום החובה יחושבו עליה תשלומי פיגורים ממועד החיוב המקורי."
המתח שבין הוראות אלה נידון בעת"מ (מח'-חי') 728/02 נסים עירית חיפה (פורסם במאגרים,27.3.03), שם נקבע:
"8. סעיף 61(ב) לחוק החוזים קובע כי הוראותיו "יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה", וכאלה הם החיובים באשר לתשלום הארנונה, שיסודם בחובה מן הדין ואין הם תלויים בהסכמה מצד המשלם. אולם, ס' 61(א) לחוק קובע כי "הוראות חוק זה יחולו, כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון". על כן, נראה כי חל גם כאן הכלל כי ההוראה הספציפית גוברת על ההוראה הכללית, ולפיכך יש לדחות את טענות העותרים בנידון זה.
לו הייתי קובע כי האמור בהוראה הספציפית חל רק כאשר המשלם אינו מציין עבור איזה חיוב מבוצע התשלום, הייתי מסיק כי כאשר חייב בארנונה משלם תשלום על יסוד פנקס המומצא לו והמציין את החיוב (היינו, לשנת ... וכו'), הרי תשלום במועדו על פי הפנקס או השובר שבו מעיד מעצם הכתוב בשובר כי מצוין בו, לא רק מטעם העיריה, אלא גם מטעם המשלם, שהתשלום נעשה לסילוק החיוב כאמור בפנקס."
כלומר, תשלום תוך ייחוס החוב על ידי החייב, בין באמירה מפורשת ובין בתשלום על פי פנקס הארנונה, עומד בתנאי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), לעניין ייחוס החוב. אולם, לאור ההוראה הספציפית לעניין זקיפת תשלומים לרשות המקומית, הנישום אינו יכול לייחס תשלומים לחיוב זה או אחר, והרשות מחויבת לייחס את התשלום לחיוב המוקדם.
נימוק נוסף לדחיית הטענה בדבר ההתיישנות נעוץ בסעיף 9 לחוק ההתיישנות אשר זו לשונו:
"9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."