משהוגדרו מרכיבי היסוד של צוואה בעדים לפי ס' 20 לחוק ומשהדרישה לחתימת העדים חדלה להיות 'מרכיב יסוד' בצוואה מסוג זה, המסקנה המתבקשת היא שניתן לקיים כיום, תוך שימוש בהוראת ס' 25 לחוק הירושה בנוסחה החדש, צוואה בכתב לפי ס' 20 אף בהעדר חתימת המצווה ובהעדר חתימת העדים. משכך, ממה ילמד בית המשפט, 'וללא ספק', כי צוואה שכזו משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה? מהעדים. לא רק (ראיות חיצוניות) אך בעיקר" (ת"ע 11632/99 פלוני נ' אלמוני, מיום 25.4.2004; וגם, שוחט ע' 88).
- עולה מן הדברים כי בעוד קיומם של שני עדים ו"הבאת" הצוואה בפניהם היא מרכיב יסוד אשר בהעדרו אין לקיים את הצוואה - אף אם בית המשפט משוכנע כי נחתמה על ידי המצווה מרצונו החופשי. לעומת זאת, חתימת העדים על הצוואה אינה מרכיב יסוד, ולבית המשפט ניתן שיקול הדעת לקיימה גם בהעדר חתימת אחד העדים, כבענייננו. התכלית שבקיומם של העדים, להוות ראיה למודעות המצווה לתוקף מעשיו וידיעתו כי המסמך מקנה את עיזבונו לאחר פטירתו, יכולה להתקיים גם בעמוד העדים בפניי בית המשפט. כך מפי כבוד המשנה לנשיא א' מצא:
"נמצא כי מששוכנע מעבר לספק כי צוואה בעדים 'משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה', רשאי בית-המשפט - בהחלטה מנומקת - לקיים את הצוואה אף אם בעשייתה נפל פגם או חסר באשר לקיום אחת הדרישות דלהלן, שעל-פי סעיף 20 לחוק חובה לקיימן בעריכת צוואה בעדים: בצוואה לא צוין תאריך, או שהיא לא נחתמה בידי המצווה או בידי העדים או מי מהם. אך בית-המשפט אינו רשאי לקיים צוואה שנפל בה פגם או חסר אם לא 'התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה' (ההדגשה שלי - א' מ'), שלעניין צוואה בעדים הם ש'הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים'. מנוסחו החדש של סעיף 25 עולה אפוא בבירור כי אף שהמחוקק ראה להקל בדרישות הצורניות לעשיית צוואה בעדים, הקפיד הוא להבהיר כי מסמך שבעשייתו לא התקיימו שלושת מרכיבי היסוד - מצווה, כתב ושני עדים - אינו צוואה, ואף אם שוכנע בית-המשפט, מעבר לספק, כי המסמך משקף את הרצון החופשי והאמיתי של בעל המסמך, אין בית-המשפט רשאי לקיימו. אכן, הדרישה כי המצווה הביא את צוואתו בפני שני עדים היא דרישת סף. משמעותה המעשית היא כי על בית-המשפט להיווכח כי המצווה הציג לפני שני עדים את צוואתו, והללו - שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה - מצהירים (או מעידים) לפני בית-המשפט כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם. רק משהוכח לפניו בתצהירי (או עדויות) שני העדים כי המצווה הביא את צוואתו בפניהם, וכי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפני שני העדים כאמור, יהיה בית-המשפט רשאי (ובלבד שיתר התנאים לכך מתקיימים) לקיים צוואה בעדים שעשה המצווה, אף שהמצווה לא חתם על צוואתו בפני שני העדים (או לא חתם עליה כלל), ואף שהעדים (או מי משניהם) לא אישרו את חתימת המצווה בחתימת ידיהם על פני הצוואה" (הדגשות שלי, דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ''ד נט(6) 653, ע' 674; וגם עמ"ש (מרכז) 44175-10-16 ר. ב נ' ע. מ, מיום 30.11.17).
- אציין כי דעת הרוב בפסק הדין בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני לעיל, מפי כבוד השופטת ע' ארבל, ראתה מקום ל"הפעלתה של גישה רחבה הרואה בשער הכניסה לסעיף 25(א) כרחב דיו כדי להכיל פגמים שונים שנפלו בצוואה". לדבריה, "בהתאם לגישה פרשנית זו, אין הכרח כי במעמד עריכתה של צוואה בעדים, לא כל שכן במעמד ביטולה, יהיו נוכחים שני עדים. בית-המשפט יוכל לבחון את אמיתות המסמך המונח בפניו אף-על-פי שנערך בפני עד אחד, ואם יקבע כי אמיתי הוא, הרי שככלל עליו ליתן תוקף לפעולה המשפטית הנדונה - עשיית צוואה או ביטולה" (ע' 705).
- בהתאם לגישה פרשנית זו, כבוד השופטת ארבל ראתה בדרישת החוק לקיומם של שני עדים כתנאי להפעלת סמכות בית המשפט וקיום הצוואה כדרישה מחמירה, ויש מקום להביא מדבריה:
"התניית תוקפה של צוואה בשני עדים הינה דרישה מחמירה ביותר, אם נבחן אותה אל מול כללים ועקרונות החלים בענפי המשפט השונים. הדוגמה הבולטת לכך היא ההסתפקות בעדותו של עד אחד לשם הכרעה בהליך אזרחי או בהליך פלילי [...] התפיסה העקרונית המקובלת גם בתחומים הרגישים ביותר היא כי ככלל, אין צורך בקביעת רף ראייתי כה מחמיר על-מנת לרדת לחקר האמת [...] לא ניתן אפוא שלא לתהות מה הצדקה יש בהסמכת בית-המשפט לשלוח אדם אל מאחורי סורג ובריח למשך כל ימי חייו על סמך עדותו של עד יחיד, ובה בעת בשלילת הסמכות מאותו בית-משפט להכיר בתוקפה של צוואה בעדים או בתוקף ביטולה של צוואה שכזו, כאשר היה עד אחד בלבד לפעולה זו. לבית-המשפט הכלים המקצועיים לבחון ראיות הבאות בפניו ולקבוע מימצאים שבעובדה גם על-פי עד אחד כאשר ניתן לסמוך על עדותו או על בסיס תשתית ראייתית אחרת, ואיני רואה על שום מה יהא הדבר שונה כאשר עסקינן בביטול צוואה שהיה לה עד אחד בלבד" (שם, ע' 711).