מן הכלל אל הפרט
- בענייננו אין מחלוקת כי שניים מתוך שלושה רכיבי היסוד לצוואה בעדים מתקיימים - קיומו של מצווה וקיומה של דרישת הכתב (שוחט, ע' 88), ויש לבחון האם מתקיים רכיב היסוד השלישי - קיומם של שני עדים. מצאתי כי התשובה לכך חיובית וכי עלה בידי הבנות להוכיח כי חרף העדר חתימת העדה על הצוואה, היא נכחה במעמד עריכת הצוואה וחתימתה ע"י המצווה, וכי המנוחה הצהירה בפניה בהזדמנויות שונות כי זוהי צוואתה. אדון בדרישות סעיף 25 לחוק הירושה הדרושות לענייננו כסדרן.
- בטרם אעשה כן אציין כי איני מקבלת את טענת המבקשות כי הטעם להעדר החתימה של העדה על הצוואה הוא מנהג בעדה הדרוזית או שמא חלק מאמונת העדה. טענה זו לא הוכחה ולא נעשה מאמץ להוכיחה, ועל פניה נראית מרחיקת לכת. אף אין מקום להרחיב בתשובותיו של השייח אלמוני בהקשר זה בחקירתו, שלא העיד כעד מומחה לדין הדרוזי, והדיון לא עסק בהוכחת הדין הדרוזי. איני סבורה עוד כי בכוחו של האיסור הנטען כשלעצמו, אף אם היה מוכח, לרפא את הפגם המצוי באי-חתימת העדה על הצוואה.
הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה
- אפתח ואומר כי אין בעיני ספק שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה. בפרק הראשון לפסק הדין ביססתי את הקביעה כי לא נפל רבב ביכלותה של המנוחה להבין את טיבה של הצוואה, כמו גם את הקביעה כי הבנות לא היו מודעות בזמן אמת לעשיית הצוואה המאוחרת או לכוונת המנוחה לערוך את הצוואה, לא הפעילו השפעה בלתי הוגנת על המנוחה ולא לקחו חלק בעריכתה.
- בהקשר זה הבן הפגין מאמץ רב לשכנע את בית המשפט כי לא הוכח המניע מאחורי עריכת הצוואה המאוחרת זמן קצר לאחר עריכת הצוואה המוקדמת. הבנות טענו כי ברקע לצוואה המאוחרת עמד כעס מצד המנוחה כלפי הבן, על כך שהאמינה שסיבך אותה בחובות ובהליכי חדלות פרעון. מנגד ביקש הבן להציג את יחסיו עם המנוחה כתקינים וחמים. הבן רואה בהעדר המניע, לשיטתו, ראיה להשפעה בלתי הוגנת מצד הבנות (ס' 110-98 לסיכומים). בענייננו, איני מוצאת צורך לברר את המניע מאחורי עריכת הצוואה המאוחרת, ואיני מוצאת כי יש לו משקל בענייננו.
- ממושכלות ראשונים כי אדם רשאי לערוך צוואה, לשנותה או לבטלה לפי ראות עיניו, יהיה אשר יהיה המניע לכך. לשאלת המניע עשוי להיות משקל מקום בו מתעורר חשד להשפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת הצוואה או לטעות מצד המצווה בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק הירושה. בענייננו הוסר החשד לפגמים שנפלו בעת העריכה המאוחרת - "בחוק שלנו, מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל. בניגוד לדיני החוזים, מדובר כאן ברצון חד-צדדי, שאיננו מושפע כלל מרצונם או ממאווייהם של היורשים בכוח" (ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין, פ''ד מג(1) 772, 782)
- החופש לצוות מעוגן בהוראות חוק הירושה גופו, כך למשל בסעיף 27 המעגן את זכותו של המצווה לצוות כראות עיניו, ואף לחזור בו, ומבטל כל התחייבות או הוראה בצוואה שעומדת בניגוד לחופש המסור למצווה. לא למותר להוסיף כי עקרון זה נהנה מרובד חוקתי מתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המעלה על נס את ההגנה על חופש הקניין של המצווה, לעשות בקנייננו כל שעולה על רוחו, כאמור בסעיף 3 לחוק היסוד- "אין פוגעים בקניינו של אדם".
- בע"א 724/87 ורדה כלפה נ' תמר גולד (פ''ד מח(1) 022), עמד כבוד השופט י' מלץ על הרובד החוקתי השוכן בחופש לצוות, ומביא עוד מדברי המלומד ג' טדסקי בהקשר זה:
"שני פנים לו לעקרון כבוד האדם בענייננו:
- כפשוטו, המתבטא בכיבוד רצונו האחרון של אדם (סעיפים 1- 2 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו).
- חירות הקניין, המתבטאת בחופש הצוואה, וביטוי משתמע לה מצוי בסעיפים 1 ו- 3 לחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו.
חירות, מטבע העניין, מולידה בצדה סכנה שמא תנוצל לרעה. על כך מעיר פרופ' ג' טדסקי במאמרו: