טענת הזיוף
- הבן טען באופן רפה כי חתימת ידה של המנוחה על הצוואה המאוחרת אינה חתימתה, וכי זו זויפה על ידי מאן דהוא. הבן לא פיתח טענה זו ולא התיימר לעשות כן, ופשיטא כי לא הוכיח אותה. הבן לא עתר למינוי מומחה לזיהוי כתב יד ולא הציב בפניי בית המשפט כל אינדיקציה, דחוקה ככל שתהיה, כי החתימה על הצוואה המאוחרת אינה חתימת המנוחה. כשנשאל על טענת הזיוף במהלך חקירתו הנגדית, תשובותיו לא הניחו את הדעת ולא הדגימו ידיעה או מהימנות:
"כב' השופטת: או-קיי אז רגע גברתי בואי תתרגמי לו את השאלה, האם הוא עומד על טענת הזיוף של הצוואה המאוחרת?
ת' (מתורגמנית): כן" (תמליל 27.5.24, ע' 2, ש' 13)
"ש': ההתנגדות התקבלה, אני אשאל את השאלה אחרת, חרף שהשייח העיד בפנינו, שייח [אלמוני], העיד בפנינו שהחתימה הזאתי של המנוחה שחתמה בפניו, אתה עדיין עומד על הטענה הזאת שהחתימה מזויפת?
ת': החתימה מזויפת, כן" (שם, ע' 3, ש' 7).
"כב' השופטת: אדוני, לגבי דוגמאות חתימה זה משהו אחר, מומחה אולי זה עניין משפטי. למה לא הבאת ראיות להוכיח את טענת הזיוף? זו השאלה.
ת' (מתורגמנית): אני אמרתי מאיפה אני אביא את ההוכחה.
ש': למשל, אני אעזור לך, למשל יכולת לפנות לבית המשפט ולבקש צו לחתימה של המנוחה בבנקים למשל, או חתימה שלה בקופות חולים או לחתימה שלה מול חברות האשראי, ועדיין לא עשית את זה, למה? אולי כי אתה לא מאמין לטענה הזאת?
ת' (מתורגמנית): אני לא ידעתי מאיפה להביא את החתימה שלה" (שם ע' 4, ש' 3)
"כב' השופטת: נשאיר לה את הסמכות לקבוע האם המנוחה הייתה צלולה בדעתה, הבינה על מה היא חותמת מבחינה שכלית, מבחינה קוגניטיבית, זו השאלה.
ת' (מתורגמנית): בתקופה האחרונה אני לא יודע אם היא היתה כאילו בדעה (לא ברור),
כב' השופטת: רגע אדוני. נשאלת על מועד ספציפי נכון? מועד עריכת הצוואה, המאוחרת, מרץ, 2016.
ת': אני לא זוכר, לא זוכר, אני לא זוכר (לא ברור), סליחה, אבל,
ש': אבל כתבת בתצהיר שלך,
ת': בסדר אני לא זוכר מתי כתבתי, אתה שואל אותי מה אכלת אתמול, אני לא אומר לך" (שם, ע' 4, ש' 26).
- בסיכומיו הבן עודנו רומז כי חתימת המנוחה זויפה - הגם שנזהר מלטעון זאת במפורש. לדבריו דין הצוואה להיפסל מטעמים שונים, "גם אם יוכח כי המנוחה חתמה על הצוואה".
- מבלי לגרוע מנטל השכנוע המוטל בענייננו על כתפי הבנות, איני מוצאת בסיס כלשהו לטענות הבן כלפי חתימת המנוחה ודומה כי אלה נטענו כלאחר יד ולא פותחו. למעלה מן הצורך אוסיף כי טענת זיוף טומנת בחובה טענה למרמה והיא נושקת אל הדין הפלילי. טענות מסוג זה כרוכות בנטל הוכחה כבד מן הרגיל, בעוד הבן כאמור מצוי הרחק מן הרף הראייתי הנדרש לטענות מסוג זה. מכל הטעמים הללו, אני דוחה את טענות הבן בהקשר זה.
- בענייננו שוכנעתי כי המנוחה חתמה על הצוואה המאוחרת בחתימת ידה, וממילא לא נטען על ידי הבן מי לשיטתו זייף או לקח חלק בזיוף חתימת המנוחה. לא מצאתי מקום לפקפק בעדותו של עורך הצוואה השייח הנכבד אלמוני, שהעיד על ביקורן של המנוחה והעדה בביתו. התרשמתי כי השייח הקפיד על אמירת אמת והיה עקבי בגרסתו ביחס לביקור בביתו (ר' תמליל 22.11.21, ע' 2 ואילך). לדבריו "זה היה לפי הבחירה שלה והרצון שלה בלי שמישהו יכריח אותה לעשות זאת ושהיא הייתה בריאה מבחינה גופנית וגם שכלית ומה שכתוב כאן זה מה שהיא אמרה ואני כתבתי זאת באופן מילה במילה מה שהיא אמרה" (שם, ש' 26). השייח הוסיף עוד, כי "מה שכתוב זה מה שהיא ביקשה וחתמתי יש כאן את החתימה שלה והחתימה שלי גם" (שם, ש' 38). בהמשך עדותו הוסיף והטעים כי "[...] אני הגעתי לכאן בגלל הצוואה הזאת שאני ערכתי ואני חתמתי עליה וגם המנוחה ביקשה לערוך את הצוואה וחתומה עליה, מאה אחוז היא הגיעה בגלל הצוואה הזאת ומה שכתוב בצוואה זה האמת" (ע' 5, ש' 10). עוד הוסיף השייח הנכבד לעניין חתימת המנוחה על הצוואה בפניו:
"ש: האם המצווה חתמה על הצוואה בפניו או בפני אשתו?