ת: בפני כולנו וגם בפניי, לא רק היא חותמת כל אחד שבא שאני אערוך לו צוואה הוא כותב על הצוואה
כב' השופטת: לא שאלנו על כל אחד הוא שאל על המנוחה המנוחה חתמה בפניו?
ת: כן מול העיניים" (הדגשה שלי, ע' 9, ש' 29).
- שוכנעתי עוד מעדותה של העדה לצוואה - בה ארחיב בהמשך הדברים במסגרת הדיון בדבר העדר חתימתה על הצוואה - כי המנוחה חתמה על הצוואה המאוחרת בנוכחותה ולנגד עיניה, וכלשונה, "הייתי לידה" (פרוט' 20.3.23, ע' 33, ש' 3).
- שוכנעתי אפוא מעדויות מטעם הבנות, עדות השייח הנכבד והעדה לצוואה, וכן מדלות טענות הבן לעניין זה, כי המנוחה אכן חתמה בחתימת ידה על הצוואה ואני דוחה את טענת הזיוף.
כושרה של המנוחה להבחין בטיבה של הצוואה
- אתייחס לסוגייה זו בקצרה הואיל ואף היא נטענה באופן רפה ביותר, שלא לומר ברמיזה. הטענה עלתה בתצהירו של הבן, ולדבריו "מדובר בצוואה אשר נערכה תחת לחץ וכפייה, תחת השפעה בלתי הוגנת, לא בדעה צלולה ותוך ניצול מצבה הבריאותי והנפשי של המנוחה ותוך ניצול חולשותיה והיותה בגיל מתקדם" (ס' 21). בסיכומיו הבן טוען כי המנוחה היתה תלויה בבנות "עקב מצבה הבריאותי" (ס' 81). מדובר בטענה כללית ואגבית באופיה, והיא רחוקה מלהלום את היקף הסוגיה ודקויותיה.
- סעיף 26 לחוק הירושה מורנו כי "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה".
- נקודת המוצא המשפטית היא חזקת הכשרות - היא ההנחה שאדם כשיר להבין את מעשה הצוואה ואת תוצאותיה, ועל הטוען אחרת מונח נטל ההוכחה:
"ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות - בהן עשיית צוואה - וחזקה על מצווה כי בעת עריכת צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה - עליו הנטל להוכיח טענתו" (בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני, מיום 11.6.17).
- יש לחדד כי בירור כושרה של המנוחה לצוות מתייחס למועד עריכת הצוואה ממש, ולא למצבה של המנוחה ערב פטירתה או קודם לעריכת הצוואה:
"ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי, והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימת הצוואה, וחומר הראיות צריך להיות נכון למועד זה, גם אם לפני כן ו/או לאחר מכן השתנה המצב" (הדגשה אינה במקור) (עמ"ש (חי') 27565-09-16 ל.נ. (האחות) נ' ע.ד. (האח), מיום 2.4.17; ור' גם ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215).
- בענייננו הבן לא הראה מאמץ כלשהו לשפוך אור על מצבה הבריאותי של המנוחה במועד עריכת הצוואה המאוחרת או בכל מועד אחר. טענת הבן כי המנוחה היתה "תלויה" בבנות עקב מצבה אינה מעלה או מורידה, הואיל וטענה זו מתייחסת לתקופה המאוחרת למועד עריכת הצוואה, וכך או כך, הבן לא הדגים כל מאמץ בהקשר זה.
- למעלה מן הצורך, טענה זו היא בבחינת חרב פיפיות מעל ראשו של הבן. מקום בו בין מועדי עריכת הצוואות מפרידים כשלושה שבועות בלבד, הבן יתקשה עד מאוד לשכנע כי המנוחה היתה כשירה לצוות במועד הצוואה המוקדמת אותה הוא מבקש לקיים, אך כושרה ניטל ממנה במועד עריכת הצוואה המאוחרת, כשלושה שבועות לאחר מכן.
- נטל השכנוע עבר כאמור לשכמן של הבנות ומצאתי כי עמדו בנטל זה. שוכנעתי מטענות הבנות, כי לא היתה כל מניעה הנעוצה במצבה הבריאותי או הנפשי של המנוחה, לעריכת הצוואה המאוחרת, כי המנוחה היתה כשירה לעריכתה. בתצהירהּ ציינה המבקשת בשם הבנות כי המנוחה הלכה לעולמה כ - 4 שנים לאחר עריכת הצוואה המאוחרת וכי בעת עריכתה היתה צלולה, וזאת חרף העובדה כי חלתה וסבלה עוד בטרם עריכת הצוואה מסרטן, מחלת כבד ומחלת כליות. המנוחה עברה טיפולי דיאליזה 3 פעמים בשבוע ולעיתים התאשפזה בבית החולים (ס' 47-46).
- הבת ש' ציינה בחקירתה כי "אמא שלי לא שהפסיקה ללכת, רק בשנתיים האחרונות היא קצת עייפה. שאמא שלי היתה יוצאת לאיזה מקום ואני בעבודה היא היתה מזמינה הסעה. רק בשנתיים האחרונות היא היתה מוגבלת, אבל בדרך כלל היא היתה יוצאת" (פרוט' 29.3.23, ע' 19, ש' 23). הבת ז' נשאלה בחקירתה על מצבה הבריאותי של המנוחה, והשיבה בגילוי לב כי המנוחה סבלה ממחלות שונות שאבחנו זמן רב לפני עשיית הצוואה (ע' 29, ש' 2), אך לא נשאלה על מצבה בעת עריכת הצוואה בכלל ועל מצבה הקוגניטיבי בפרט.
- עדות זו מתיישבת עם עדות העו"ס שסייעה בענייני המנוחה, כי המנוחה הוגבלה באופן משמעותי בעקבות מצבה הבריאותי רק בשנתיים שקדמו לפטירתה:
"ש. נכון לומר שהיו לה מחלות נוספות לחץ דם, ראייה..