המשיבים הגישו השגה על שומת מס השבח באמצעות עו"ד צנעני, והשגתם נדחתה. משיב 1 הודיע על כך למערער בכתב, והוסיף כי המשיבים הגיעו למסקנה שאין טעם בהגשת ערר והשומה מבחינתם היא סופית. לפיכך צוין במכתב כי הודעת ביטול העסקה סופית אף היא. בסמוך לכך, הגיש המערער השגה לעניין מס רכישה והשגתו התקבלה, בנימוק הבא: "לאור חלוף המועדים התקבל שווי הרכישה כמבוקש".
- המשיבים הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בבקשה להצהיר כי ההסכם בטל. עוד ביקשו להצהיר כי הם רשאים לבטל את הערת האזהרה שנרשמה לזכות המערער, כנגד השבת המקדמה ששילם. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתם. נקבע כי בניגוד לעמדת המערער – השגת המשיבים על דחיית שומתם העצמית על מס השבח הייתה מפורטת ונימוקיה עימה, ועצם דחייתה אינו מוכיח שהוגשה באופן רשלני. עוד צוין כי השגת המערער לעניין מס הרכישה לא התקבלה לגופה, ולכן קבלתה אינה סותרת את דחיית השגת המשיבים בעניין מס השבח. בית המשפט קמא הוסיף כי טענת המערער ביחס לחוסר תום ליבם של המשיבים עקב סירובם לעריכת שומה חדשה – בה יוערך שווי העסקה בסך של כחצי מיליון ש"ח – אינה יכולה להתקבל, ולו רק משלא הוכחה התשתית העובדתית שביסוד הטענה. עוד נקבע כי לא נטען ולא הוכח מהם התנאים לאותה "שומה מוסכמת".
לעניין סעיף 11 להסכם, נקבע כי התנאי הקבוע בו הוא תנאי מפסיק. תנאי זה התקיים, באמצעות משלוח שומת מס השבח למשיבים, ובכך הקנה לאחרונים את ברירת ביטול החוזה – אשר מומשה על ידם כדין. כמו כן, המשיבים לא היו מחויבים להגיש השגה (הגם שהגישו בפועל) או ערר על שומת מס השבח, או להתקשר בהסכם עם רשות המיסים להפחתת סכום המס. לא כל שכן אם פעולות אלה כרוכות בגילוי מרצון על דיווח שגוי בעבר או בניצול פטורים שונים העומדים לזכותם.
הטענות בערעור
- בפי המערער שתי טענות עיקריות. הטענה האחת, היא כי המשיבים לא השתדלו דיים להביא להפחתת שומת מס השבח, וכי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לא היה זה מחובתם להשתדל. לעניין הרישא, נטען כי השומה העצמית של המשיבים נדחתה שכן לא הביאו לידיעת רשויות המס נתונים שונים, המשפיעים באופן דרסטי על הערכת שווי החנות. לעניין הסיפא, הפנה המערער לסעיף 9 להסכם, המורה כי "הצדדים מתחייבים להופיע בכל מקום נחוץ, ולחתום על כל המסמכים הנחוצים, לשם רישום והעברת הזכויות בחנות לקונה בלשכת רישום המקרקעין, ולכל פעולה המתחייבת מכוח הסכם זה וזאת מיד עם דרישה מעם עוה"ד".