ולכך השיב ב"כ התובעים:
"בסדר".
- לאור תכתובת זו בין הצדדים מיום 3.6.2021 אין חולק כי לכל הפחות ביום החתימה על טופס הזמנת שירותי התיווך נודע לתובעים על העניין האישי של הנתבעת 3 וב"כ התובעים אישר זאת. כמו כן, מלשון הודעת הנתבעת 3 ניתן ללמוד כי לא מן הנמנע שלתובעים נודע על העניין האישי של הנתבעת 3 עוד בשיחת הטלפון הראשונה בין הצדדים.
- סעיף 10 לחוק המתווכים אינו קובע חובה כי גילוי העניין האישי יעשה בכתב דווקא על טופס הזמנת התיווך, אלא מתמקד בדרישה המהותית שהלקוח ייתן את הסכמתו המפורשת בכתב להמשך פעולת התיווך חרף קיומו של העניין האישי, תנאי אשר קוים במקרה שבפני. משכך, אני דוחה את טענות התובעים באשר להפרת סעיף 10 לחוק המתווכים על ידי הנתבעת 3.
- שאלה נוספת שיש להידרש אליה היא האם הנתבעת 3 הייתה זכאית לדרוש דמי תיווך, וזאת בשים לב לסעיף 25ט(ב)(3) לחוק השכירות והשאילה, אשר קובע כי השוכר לא יישא במישרין בתשלומים שהמשכיר חב בהם כלפי צד שלישי, ובכלל זה דמי תיווך למתווך אם המתווך פעל מטעם המשכיר.
- האיסור הקבוע בחוק חל רק כאשר המשכיר מגלגל את חובו שלו על השוכר (תשלום "במקום" המשכיר). כאשר השוכר חותם על הסכם תיווך עצמאי ונפרד מול המתווך, מדובר בחיוב עצמאי שאינו נופל לגדר האיסור שבחוק.
- במקרה זה, התובעים ידעו עוד לפני שהגיעו לדירה כי המודעה פורסמה על ידי הנתבעת 3 כמתווכת. התובעים חתמו על טופס הזמנת שירותי התיווך באופן עצמאי ומרצונם ובמסגרתו התחייבו לשלם לנתבעת 3 סך של 10,000 ₪ בגין שירותיה. אין מחלוקת כי המדובר בחיוב עצמאי ולא חיוב שהנתבעים 1 ו-2 התחייבו בו כלפי הנתבעת 3.
- טענות התובעים בדבר אי-גילוי העניין האישי של המתווכת בביצוע העסקה, נבחנו ונדונו לעיל במסגרת הדיון בשאלת הפרתו של סעיף 10 לחוק המתווכים במקרקעין. יוער בהקשר זה כי הן הראיות שהובאו עולה, לכל הפחות, כי התובעים ידעו אודות קיומו של העניין האישי של הנתבעת 3 עוד ביום החתימה על טופס הזמנת שירותי התיווך, ביום 3.6.2021, דהיינו כשלושה ימים קודם למועד החתימה בפועל על הסכם השכירות.
- משכך, ככל שביקשו התובעים לחזור בהם מן ההתקשרות נוכח נסיבות אלו שבאו לידיעתם, נתונה הייתה בידם האפשרות לעשות כן, אלא שהם נמנעו מכך, והשלימו את העסקה כשהם יודעים ומסכימים, בכתב ובאמצעות בא כוחם, לקיומו של העניין האישי של הנתבעת 3.
- לאור האמור לעיל, הרי שהתוצאה המתחייבת היא שגבייה דמי התיווך מטעמה של הנתבעת 3 היא למעשה גביה כדין ודין טענות התובעים בהקשר זה להידחות.
- סכום הפיקדון
- התובעים מסרו סך של 30,000 ₪ במזומן כפיקדון למשכירים, והנתבעים סירבו להחזירו, מה שיש להעריך כי היווה את העילה המרכזית להגשת ההליך. איני מקבלת את טענת הנתבעים כי הם מחזיקים בפיקדון כדין ורשאים להיפרע ממנו, שכן סך החובות והנזקים שגרמו להם התובעים עולים על שיעור הפיקדון.
- בהינתן קביעתי כי לא היה מקום להודעת סיום ההסכם מצד הנתבעים וכי הם אלו אשר הפרו את הסכם השכירות, הרי שגם לא היה מקום להחזיק בכל סכום הפיקדון, והיה נכון להשיבו.
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שניהם, נחה דעתי כי יש לקזז סך של 3,000 ₪ בגין 9 ימים שלא שולמו בחודש מאי, כך שסך של 27,000 ₪ היה צריך להיות מוחזר כבר בחודש יוני 2022.
- משכך, מסקנתי היא שיש להשיב לתובעים את הפקדון בסך 27,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מחודש יוני 2022 ועד למועד פסק דין זה.
- תשלום בגין פערי השכרה
- הנתבעים דרשו תשלום בסך 7,000 ₪ בגין פערי הזמן שבין 15.05.2022, מועד הפינוי בפועל של המושכר על ידי התובעים, לבין 6.6.2022, המועד החוזי של תום השנה הראשונה להסכם. הנתבעים טענו כי התובעים הפרו את ההסכם בכך שפינו את הדירה מוקדם ולא שילמו דמי שכירות עבור תקופה זו.
- בהינתן הקביעה כי הודעת הפינוי שנמסרה על ידי המשכירים הייתה שלא כדין, איני מוצאת לחייב את התובעים בגין שלושת השבועות הללו, שהיוו פינוי טרם המועד הנקוב בהסכם השכירות.
- כידוע, וכפי שהעידו התובעים, שררה מצוקת דירות להשכרה באזור בו נמצאת הדירה, ומקובלת עליי גרסתם לפיה כאשר מצאו דירה חלופית, שכרו אותה מיד. וככל שהייתה אי-חפיפה במועדים, איני מוצאת לחייב את התובעים בגינה.
- הפיצויים הראויים
ה.1. תביעת התובעים להפרשי שכר דירה (עבור הדירה החדשה)
- איני מקבלת את טענת התובעים להפרשי שכר דירה עבור הדירה החדשה ששכרו. מכיוון שהתובעים שכרו דירה גדולה יותר (5 חדרים ולא 4 חדרים וכן בשטח של 130 מ"ר לעומת 90 מ"ר), טבעי שהיא תעלה יותר.
- פיצוי התובעים בשיעור של מלוא שכר הדירה אשר שולם עבור הדירה החדשה אשר בחרו לשכור יעמיד את התובעים במצב טוב יותר מזה שהיו בו אילו קוים החוזה, דבר המהווה התעשרות שלא כדין על חשבון הנתבעים, ולכך אין מקום (וראו בהקשר זה: ת"א (מחוזי מרכז) 48179-09-19 טוי סטור בע"מ נ' ד.נ. דן נכסים בע"מ .((17.01.2025)
ה.2. פיצוי התובעים בגין הפרת הסכם השכירות
- לתובעים הייתה שמורה הזכות למימוש שתי תקופות אופציה בנות שנה כל אחת, כך שאילו מימשו את זכותם יכלו להתגורר בדירה במשך כ-24 חודשי שכירות נוספים.
- הפיצוי המגיע לתובעים בגין תשלום דמי שכירות חלופיים מתבטא בהפרש שבין הסכום אשר היה עליהם לשלם על פי החוזה, לבין הסכום אשר נדרשו לשלם בעד הנכס החלופי אותו שכרו, וזאת מתוך הנחה כי התשלום ששולם בעד שכירת הנכס החלופי משקף את דמי השכירות הראויים לנכס דומה למושכר נשוא התביעה (וראו בהקשר זה: רע"א 4982/16 הכהן הראל נ' ניסן אלי)07.03.2017))).
- לאחר הפרת ההסכם על ידי הנתבעים 1 ו-2, בחרו התובעים לשכור דירה שאינה זהה בטיבה ובגודלה לדירה נשואת כתב התביעה ושילמו בגינה סכום שכירות חודשי של כ-14,500 ₪. כאמור, יש לקחת בחשבון את השיפור בתנאי הדיור של התובעים ויש להפחית סכום מסוים בגין כך.
- כמו כן, לא הובאה חוות דעת שמאית בעניין זה כדי להוכיח עלייה ריאלית במחיר השכירות שהתובעים הפסידו בעטיה, ולכן איני פוסקת פיצוי בגין תשלום גבוה יותר עבור הדירה החדשה.
- בנסיבות המקרה שבפניי אני מוצאת לנכון לקבוע כי שווי דמי שכירות של נכס חלופי הדומה במאפייניו לדירה נשואת כתב התביעה עומד על 11,500 ₪ לחודש, שהוא הסכום שנקבע בהסכם מול השוכרים החדשים בגין אותה דירה. בהתאם להסכם השכירות בין הצדדים, התובעים היו זכאים לממש את תקופת האופציה ולהמשיך להתגורר במושכר בסכום חודשי של 10,500 ₪ לחודש בשנה הראשונה ולאחר מכן 11,025 ₪ בשנה השנייה. משכך, הנזק שנגרם לתובעים בגין הצורך בדיור חלוף בתקופת הפרת האופציה עומד על כ-17,700 ₪.
ה.3. פיצוי כללי ועוגמת נפש
- מקובלת עליי טענת התובעים כי חוו עוגמת נפש גדולה בהודעת הפינוי, שניתנה כשמונה חודשים ממועד כניסתם לדירה, וזאת מתוך רצון לממש שלוש שנות שכירות. התובעת הייתה בהריון ובחרה במיקום קרוב לבית הוריה. כמו כן, הבאתי בחשבון כי יתכן שאלמלא היו נתונים ללחץ הזמן ולנסיבות המקרה כפי שהיו, היו בוחרים לשכור דירת 4 חדרים, ולא דירת 5 חדרים כפי שנשכרה בפועל.
- כן מקובלת עליי הטענה כי מעבר דירה במהלך הריון, על כל הכרוך בכך, היווה טרדה שניתן היה להימנע ממנה, מה גם שלא הייתה כל עילה שבדין להביא את ההסכם אל סיומו. אני פוסקת על דרך אומדנה פיצוי כללי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪, אשר מגלם בתוכו גם את ההוצאות הנלוות הכרוכות במעבר הדירה, לרבות הוצאות הובלה, אריזה, ריהוט תיווך וכיו"ב.
סוף דבר
- נוכח האמור לעיל, דין התביעה להתקבל בחלקה כך שהנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעים את הסכומים המפורטים להלן:
- בגין השבת הפיקדון: סך של 27,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מחודש יוני 2022 ועד ליום זה.
- פיצוי בגין תשלום דמי שכירות חלופיים: 17,700 ₪.
- פיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות מעבר דירה: 20,000 ₪.
- באשר לסוגיית ההוצאות, בהמשך לדבריי מעלה מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לחובת הנתבעים 1 ו-2 בסך כולל של 15,000 ₪ וכן יישאו הנתבעים באגרה כפי ששולמה.
- הסכומים האמורים ישולמו תוך 45 יום.