מר זרוק מתחייב לא לעסוק בנושאים שבונוס עוסקת בהם במשך 36 חודשים מסיום תוקפו של הסכם זה ו/או מיום שיוחלט ע"י שני הצדדים בונוס ומר זרוק, כי אין הם רוצים בקיום שיתוף פעולה ביניהם.
התניה היא חדה וברורה. האם היא ניתנת להצדקה? תשובתי היא בשלילה.
היעדר קיומו של סוד מסחרי
- נקודת המוצא של הדיון היא שכפי שראינו חברת בונוס לא ביססה קיומו של סוד מסחרי הראוי להגנה בפעילותה. היא לא הוכיחה דבר קיומה של פרקטיקה עסקית מיוחדת, או רגישות של רשימת ספקים או לקוחות.
לא בוססה תמורה עודפת עבור ההסכמה לתניית אי התחרות
- גם אם לא בוסס דבר קיומו של סוד מסחרי ראוי להגנה, עדיין קיימת האפשרות כי מר זרוק קיבל "תמורה מיוחדת" שהובטחה לו ושסופקה כדי להצדיק את הטלת המגבלות על חופש העיסוק שלו (ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ''ד נה(1( 939, 954 (1999( (להלן: פרשת בן ישי(). ואכן, חברת בונוס טענה בסיכומיה (פסקאות 90 ו-95 לסיכומים בתביעה הראשית), כי תניית אי-התחרות מוצדקת, בין היתר, גם בשל "התמורה הניכרת" ובשל "תנאים מפליגים" שקיבל מר זרוק בעבור הסכמתו שלא להתחרות.
אלא שטענה זו לא בוססה ראייתית.
בתצהיריו של מר גולדיאן אין זכר לאמירה כי תמורת תניית אי התחרות קיבל מר זרוק תמורה כלשהי, כמו למשל הגדלה של המקדמות (ראו: פסקאות 39-37 לתצהירו הראשון). יתר על כן, מהשוואת התמורה של ההסכם הראשון, שלא כלל תניית אי תחרות, להסכם השני שכלל כזו, עולה כי התמורה לא השתנתה באופן מהותי;
בהסכם הראשון צוין שהחל מחודש ינואר 2009 ועד לחודש יוני 2009 הסכום ששולם למר זרוק במקדמות היה 25, 000 ₪ ברוטו (נספח 2 לכתב התביעה). ההסכם השני נחתם ביום 9.9.09 ובהתאם לו המשיכו המקדמות באותו סכום עד לחודש יולי 2010 (ראו בנספח 3 לכתב התביעה; וכן ראו בפסקה 29 לתצהירו הראשון של מר גולדיאן, שבה צוין כי המקדמות ששולמו לו היו - 24, 000 ₪ בתוספת מע"מ לחודש עד לסוף שנת 2008, 25, 000 ₪ בתוספת מע"מ מתחילת שנת 2009 ועד שנת 2014, ו-30, 000 ₪ בצירוף מע"מ במהלך שנת 2014 ועד לעזיבתו של מר זרוק בשנת 2015).
כמו כן באחוזים המגיעים למר זרוק ניתן למצוא אפילו ירידה מסוימת בין ההסכם הראשון לשני. בעוד שבהתאם להסכם הראשון הגיעו למר זרוק 20% מהרווחים (פסקת "התמורה" בעמוד הראשון להסכם), הרי שבהסכם השני נקבע שיגיעו לו 17.5%-20% מהרווחים (פסקה 1 להסכם). תמורה עודפת אין כאן.