תא (מרכז) 20250-04-23 עמליה הירש נ' שלומית קופמן

תביעה במסגרתה עותרים התובעים למתן סעד הצהרתי לפיו הם בעלי מלוא הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 6712 חלקות 535, 537 בפתח תקוה (לשעבר גוש 6712 חלקה 183( (להלן: "המקרקעין").

התביעה הוגשה בהמשך ועל רקע הליכים משפטיים קודמים אשר התנהלו בין הצדדים, וזאת במשך תקופה של כשלושים שנים.

הצדדים להליך:

1. התובעים הם בני משפחה, אם ושלושת ילדיה, והינם היורשים החוקיים של המנוח יוסף הירש ז"ל (להלן: "המנוח").

התובעת 1 (גב' עמליה הירש( היא אלמנתו של המנוח, התובעת 2 (גב' מירב הירש( - בתו, התובע 3 (מר ירון הירש( - בנו, והתובעת 4 (גב' ענת קלרה הירש( - בתו שהינה נכה 100% וחסויה.  הנתבעת 2 משמשת כאפוטרופוס לרכושה של התובעת 4 עפ"י צו אפוטרופסות קבוע מיום 2.9.2007.
(התובעת 1 והמנוח ביחד יקראו להלן גם "הירש").

2. הנתבע, מר שלום קופמן ז"ל (להלן: "הנתבע"( הינו מי שרשום בלשכת רישום המקרקעין כבעל הזכויות של חלק מהמקרקעין.

למרבה הצער, הלך הנתבע לבית עולמו בזמן ניהולו של ההליך דנא, עוד בטרם נחקר על תצהירו, ויורשיו - גב' שלומית קופמן, גב' תמר קאופמן בוסיאן, מר שי קאופמן, מר איתי קאופמן ומר דניאל קאופמן נכנסו לנעליו כנתבעים.  לצורך הנוחות ייקראו אלו להלן: "יורשי הנתבע".

תמצית ההליכים המשפטיים הקודמים בין הצדדים

3. תחילתם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים בהליך אותו יזמו התובעים בשנת 1996, והוגש לבית המשפט המחוזי בת"א (ה"פ 1489/96). במסגרת אותו הליך עתרו התובעים למתן סעד הצהרתי על פיו הם בעלי מלוא הזכויות במקרקעין.
4. לטענתם, רכישת הזכויות במקרקעין התבצעה בשתי פעימות מהבעלים המקוריים - בני משפחת שכטר (להלן: "שכטר"), כאשר בשלב ראשון, ביום 2.4.1983, נרכשו על ידם 460/1938 מ"ר של המקרקעין (להלן: "החלק הקטן"( ובשלב מאוחר יותר נרכשו על ידם 1, 478/1938 מ"ר הנותרים (להלן: "החלק הגדול").
5. עוד הם הוסיפו וטענו כי ביום 11.9.1990, הם חתמו על הסכם מכר, במסגרתו הם מכרו את זכויותיהם בחלק הקטן בלבד, לנתבע, אלא שבעסקת המכר נפלו פגמים מהותיים, בין היתר, מקום בו על המוכרים נמנו פסולת דין וקטינה.

בנוסף נטען לפעולות הונאה ומרמה מצד הנתבע ובא כוחו כמו גם אי תשלום התמורה במלואה.

6. הנתבע טען מנגד, בין היתר, כי התובעים מעולם לא היו בעלים של יותר מ- 460/1938 מ"ר מהמקרקעין, כי יש לקיים את ההסכם ביחס למי שהיה בגיר וכשיר במועד חתימתו וכי מלוא התמורה שולמה על ידו.
7. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916ביום 30.1.1997 ניתן פס"ד ע"י בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת אלשייך). בית המשפט המחוזי מצא לקבל את העתירה למתן סעד הצהרתי במלואה ופסק, בין היתר, כי הסכם המכר מיום 11.9.1990, במסגרתו לכאורה נמכרו לנתבע 460/1938 מ"ר מהמקרקעין, לא השתכלל לכדי עסקה במקרקעין מחמת הפגמים המהותיים אשר נפלו בו ויש לראותו כמבוטל (ר' נספח 9 לתצהיר התובעים; "להלן: "פסק הדין המחוזי הראשון").
8. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2(הנתבע הגיש ערעור על פסק הדין המחוזי הראשון (ע"א 1633/97). בהמשך הוא משך את ערעורו ככל שהוא המתייחס לחלק הקטן (460/1938 מ"ר( והערעור נותר תלוי ועומד ביחס לחלק הגדול בלבד (1, 478/1938 מ"ר הנותרים).
9. ביום 28.6.1998 ניתן פסק דינו של כב' בית המשפט העליון בערעור, במסגרתו התקבל הערעור ונקבע כי החלק הגדול יירשם על שם הנתבע וכי יתר חלקי פסק הדין המחוזי הראשון ייוותרו בעינם (נספח 10 לתצהיר התובעים; להלן: "פסה"ד של כב' בית המשפט העליון").
10. בשנת 2013, נוכח ראיות חדשות אשר נתגלו לתובעים, הם עתרו לבית המשפט המחוזי בתביעה לביטול פסק הדין של כב' בית המשפט העליון (ה"פ 44467-12-13).
11. ביום 12.1.2017 התקבלה עתירתם זו של התובעים, ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת רות לבהר שרון( הורה על ביטול פסה"ד של בית המשפט העליון ועריכת משפט חוזר (נספח 11 לתצהיר התובעים; להלן: "פסק הדין המחוזי השני").
12. הנתבע הגיש ערעור על פסק הדין המחוזי השני (ע"א 1714/17), אולם בהמשך הוא הודיע כי הוא חוזר בו מן הערעור, ופסה"ד המחוזי השני נותר על כנו.
13. על רקע ההליכים דלעיל, הוגשה התביעה הנוכחית שלפני.

גדר המחלוקת

14. אקדים ואציין כי בעוד ובכתב התביעה בהליך זה טענו התובעים כי בעלותם בחלק הקטן לא שנויה במחלוקת (ר' ס' 7 לכתב התביעה), טענת הנתבע בכתב ההגנה הייתה, כי מקום בו פסק הדין המחוזי הראשון בוטל ע"י פסק הדין המחוזי השני, יש לראות גם את הקביעה בדבר בעלותם של התובעים בחלק הקטן כבטלה (ר' ס' 63 לכתב ההגנה, ס' 6, 11 ו- 13 לעיקרי הטיעון מטעם הנתבע וכן התייחסות יורשי הנתבע במסגרת ס' 4, 40 ו- 43 לסיכומיהם).
15. בסוגיה זו, הדין עם התובעים, וזאת מקום בו הערעור אשר הוגש לכב' בית המשפט העליון, על פסק הדין המחוזי הראשון, התמקד אך ורק בטענת הבעלות בחלק הגדול, וכן נוכח קביעותיו המפורשות של בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין המחוזי השני, אשר לפיהן:

"...  כיום אין עוד מחלוקת שהמבקשים הם בעלי הזכויות בחלקה הקטנה."; "...  בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם משנת 1990 בקשר לחלקה הקטנה נעשה שלא כדין...והורה על ביטול ההסכם.  קביעה זו, והקביעה כי המבקשים הם בעלי הזכויות בחלקה הקטנה, נותרו על כנן ואינן שנויות במחלוקת."; וכן: "בית המשפט העליון, המליץ למשיב לחזור בו מטענותיו לגבי החלקה הקטנה, אך קבע בפס"ד קצר, תמציתי ולא מפורט...  כי יש לקבל את הערעור לגבי החלקה הגדולה".  (ר' ע' 1 ש' 14-15, ע' 3 ש' 26-28וע' 5 ש' 15-17 לפסק הדין המחוזי השני, נספח 11 לתצהיר התובעים).

16. הועתק מנבואוסיף ואפנה את הצדדים לפסק דינו של כב' בית המשפט העליון בערעור (אשר בוטל( במסגרתו נקבע, בין היתר, כדלהלן: "... מתקבל הערעור.  במובן זה שהזכויות ב- 1478/1938 חלקים בחלקה ירשמו על שם המערער ולא על שם המשיבים...  יתר חלקי פסק הדין יישארו בעינם."
17. בנסיבות אלו, יש להורות כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, בפסק הדין המחוזי הראשון, ביחס לבעלותם של התובעים בחלק הקטן של המקרקעין, עומדות בעינן, ופסק דין זה יתמקד אך ורק בשאלת הבעלות בחלק הגדול.

תמצית טענות התובעים בכתב התביעה

18. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, המנוח, אשר עסק בתחום של זיקוק וצורפות זהב, שכר בית מלאכה ממשפחת שכטר, אשר היה ממוקם על חלקת המקרקעין.
19. בחודש אפריל 1983 רכשו המנוח ורעייתו, ממשפחת שכטר, את החלק הקטן של המקרקעין (460 מ"ר מתוך 1, 938 מ"ר; להלן: "הרכישה הראשונה").
20. בשלב מסוים, בין מועד הרכישה הראשונה לבין חודש נובמבר 1985, רכשו המנוח ורעייתו גם את יתרת המקרקעין-החלק הגדול (1, 478 מ"ר הנותרים מתוך 1, 938 מ"ר; להלן: "הרכישה השנייה").
21. ביום 21.9.1989, הלך המנוח לבית עולמו, בשל מחלה קשה.
22. לאחר פטירתו של המנוח הורע מצבה הכלכלי של המשפחה והתובעת 1 ביקשה למכור את החלק הקטן של המקרקעין. התובעת 1 פנתה אל עו"ד צבי מנדל, אותו זכרה מעסקת הרכישה משכטר, וביקשה את סיועו במציאת רוכש.  בחודש אוגוסט 1990 הודיע עו"ד מנדל לתובעת 1 כי איתר רוכש מתאים - הוא הנתבע.

בפגישה שנערכה ביום 28.8.1990 סוכמו פרטי העסקה, נחתם זיכרון דברים והנתבע שילם מקדמה בשיעור של 40% על חשבון התמורה.

23. ביום 11.9.1990 חתמו התובעת 1 ובנה, הנתבע 3, אשר ימים ספורים קודם לכן מלאו לו 18, על הסכם המכר.
24. התובעים הוסיפו וטענו כי לאחר מכירת החלק הקטן של המקרקעין, התובעת 1, אשר מעולם לא טיפלה בנכסי המשפחה אך הייתה מודעת לקיומם של כאלה, ביקשה לנסות ולגבש תמונת מצב מלאה של כלל נכסי המשפחה, וזאת בשל ידיעתה כי מלבד החלק הקטן של המקרקעין, מלוא השטח שמסביב לבית המלאכה של המנוח וכן שטחים נוספים באזור, נרכשו על ידי המנוח. עם זאת, היא לא איתרה בביתה תיעוד מסודר לנכסים שבבעלות המשפחה, ובנוסף, בשל שרפה שפרצה בבית המלאכה של המנוח לאחר פטירתו, גם למסמכים שהיו שם לא נותר זכר.
25. התובעת 1 פנתה אל עו"ד מנדל, אשר סירב לשתף עמה פעולה. עם זאת, בביקור שהיא ערכה במשרדו, היא נתקלה בקלסר הנושא את שם המנוח ונטלה אותו, ובו איתרה מסמכים אשר איששו את ידיעותיה ביחס לנכסי המשפחה.
26. בנוסף, לאחר שלא שולמה מלוא התמורה שסוכמה בקשר עם מכירת החלק הקטן של המקרקעין, הסתבר לתובעת לתדהמתה, כי מלוא הזכויות בקרקע נרשמו על שם הנתבע (ולא רק הזכויות בחלק הקטן אשר נמכר לו), כאשר לצורך כך נעשה ע"י עו"ד מנדל שימוש בייפוי כוח משנת 1987.
27. בעקבות גילויים אלה נקטו התובעים בהליכים המשפטיים, כמפורט ברישא של פסק הדין.
28. כפי שצוין לעיל, בפסק הדין המחוזי הראשון התקבלה תביעת התובעים תוך שבית המשפט קבע כי יש לרשום אותם כבעלים של מלוא הזכויות בקרקע (הן החלק הגדול והן החלק הקטן). קביעות אלו של בית המשפט, נסמכו הן על אדנים משפטיים, ובין היתר אי קבלת אישור בית המשפט לעסקה אשר על הצדדים לה נמנו פסולת דין וקטינה, והן על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבע.  בנוסף, מצא בית המשפט המחוזי לקבוע כי במסמכים השונים עליהם התבססה טענת הנתבע לזכויות בחלק הגדול, נפלו פגמים מהותיים, המעלים סימני שאלה ביחס למהימנותם ותומכים במסקנה לפיה יש לקבל את התביעה במלואה.
29. עם זאת, כב' בית המשפט העליון מצא לקבל את הערעור על ממצאיו של בית המשפט המחוזי בהתייחס לחלק הגדול, ופסק הדין, ככל שהוא מתייחס לזכויות בחלק הגדול - בוטל.
30. לאחר מתן פסק הדין בערעור, הושקעו מאמצים רבים ע"י התובעת 2 ובא כוחה, בין היתר, בניסיון לאתר מסמכים נוספים. במסגרת מאמצים אלה, ניתן למומחה מטעם התובעים היתר, לבדוק בלשכת רישום המקרקעין עצמה, את המסמכים המצויים בתיק הנכס, באמצעות ציוד מקצועי אשר הובא על ידו - בדיקה שהובילה לגילוי ממצאים חדשים.
31. ממצאי המומחה ומסקנותיו פורטו בחוות דעתו מיום 2.2.2010, ושימשו בסיס לתביעה הנוספת אשר הוגשה, לבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתירת התובעים לביטול פסק הדין של בית המשפט העליון ומתן פסק הדין המחוזי השני, אשר הורה על קיומו של משפט חוזר.
32. בין היתר נטען על ידי התובעים כדלהלן:
    • בהתייחס להסכם הרכישה מיום 2.4.1983, על פיו רכשו התובעת ובעלה המנוח את החלק הקטן של המקרקעין - נטען כי הסכם זה, אשר כלל שני עמודים בלבד, היווה למעשה חיבור של שני הסכמים שונים, כאשר אחד מהם התייחס לרכישת החלק הקטן של המקרקעין והשני לרכישת החלק הגדול.
    • בהתייחס לייפוי כוח מיום 2.4.1984, אשר נועד להסמיך את עו"ד מנדל למכור ולהעביר להירש את החלק הקטן של המקרקעין - נטען כי הוא זויף ותוארך לאחור; כי חתימתו של מר שבתאי שכטר, אשר נרשם כאחד מ-מייפי הכוח, חסרה, בעוד חתימות יורשיו מופיעות, למרות שהוא היה בחיים בתאריך הנקוב; כי מילים מסוימות הודפסו שלא ברצף עם יתר המסמך, בדיעבד וללא אישור הירש, לרבות המילים "בלתי חוזר" בכותרת ייפוי הכוח וסעיף המסמיך את עו"ד מנדל להעביר את הנכס לצדדים שלישיים; וכי במסמך נכללו שתי כתובות שונות של עוה"ד מנדל (אחת על גבי מחיקה( וחותמות שונות, מה שמעיד על עריכתו בשני מועדים שונים.

התובעים הוסיפו וציינו כי בסופו של דבר לא נעשה שימוש בייפוי כוח זה, אלא בייפוי כוח אחר, מיום 14.12.1987, אליו אתייחס בהמשך.

• בהתייחס לייפוי הכוח של הגב' אושריה לוין מיום 17.11.1985 - נטען כי מדובר במסמך חדש ואותנטי, כזה אשר לא הוצג בהליכים קודמים, המייפה את כוחו של עו"ד מנדל למכור ולהעביר את מלוא הזכויות בקרקע להירש, אשר גם לו הוסף סעיף בדיעבד. לטענת התובעים מסמך זה, ביחד עם ממצאים חדשים שיפורטו בהמשך המתייחסים לייפוי הכוח מיום 14.12.1987, מצביע על כך שהם רכשו את המקרקעין כולה, למעלה משנתיים לפני המועד בו נטען כי הנתבע רכש את החלק הגדול.
• בהתייחס לייפוי הכוח מיום 14.12.1987, אשר מכוחו נרשמו זכויותיו של הנתבע בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1991 - נטען כי הוא זויף, כי תאריכו המקורי - 17.11.1985 (כמו מועד ייפוי הכוח של הגב' אושריה לוין), נמחק והוחלף בתאריך חדש, וכי הוכנסו בו תוספות מאוחרות להדפסה המקורית, כולל שמה ומספר תעודת הזהות של אושריה לוין, וסעיף שהתיר העברת זכויות לצדדים שלישיים. כמו כן מופיעות על גבי המסמך שתי חותמות ושתי כתובות שונות של עו"ד צבי מנדל, מה שמעיד בבירור על כך שייפוי הכוח נערך בשני מועדים שונים.  לטענת התובעים, ממצאים אלו, אשר התגלו בבדיקת המסמך המקורי, ואשר בין היתר, מלמדים על כך שייפוי הכוח נערך במקור כשנתיים טרם המועד בו נטען כי הנתבע רכש את החלק הגדול של המקרקעין, שומטים את בסיס טענת הנתבע לבעלות בחלק הגדול.

לשיטת התובעים, שני ייפויי הכוח, זה של הגב' אושריה לוין וזה של בני משפחת שכטר, נחתמו בפועל ביום 17.11.1985 וייפו את כוחו של עו"ד מנדל להעביר את מלוא הזכויות בקרקע לתובעים, הרבה לפני שהנתבע נכנס לתמונה.