במסגרת הפסיקה נעשתה הבחנה בין שני סוגי חיובים חוזיים: "חיוב תוצאה" (חיוב מוחלט) ו"חיוב השתדלות". בחיוב תוצאה, מושא ההבטחה הוא השגת תוצאה מסוימת ומוגדרת, ואי השגתה מהווה כשלעצמה הפרה של החוזה (בכפוף לדיני הסיכול). לעומת זאת, חיוב השתדלות הוא חיוב התנהגותי במהותו, שבו מתחייב הצד לנקוט באמצעים המתאימים, במיומנות, בשקידה ובזהירות הראויה למען השגת המטרה, מבלי להתחייב להשגתה בפועל. בחיוב השתדלות, קיומו של פער בין התוצאה המיוחלת לתוצאה שהתקבלה אינו מהווה כשלעצמו הפרה, והחייב יישא באחריות רק אם אי השגת התוצאה קשורה להתרשלותו, לחוסר מיומנותו או לחוסר סבירות בפעולותיו (ראו - בע"א 10745/06 קרן אזולאי ואח' נ' המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי - פולק ת"א, בפסקה 14, לפסק דינה של כב' השופטת ארבל (13.7.2009); דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (2003) כרך ג' 390-388 - אשר אומצו, בין היתר, בע"א 3313/13 דוד נגר נ' עיריית ראש העין (22.11.2015)). בכל הנוגע להוכחת הפרת חיוב השתדלות, נקבע על ידי הנשיאה כב' השופטת בייניש בע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 254, את הדברים הבאים:
"שאלת ההוכחה בדבר אי-קיום חיובי השתדלות היא שאלה מורכבת בשל אופיים של חיובים אלה. דומה, כי רק לעתים רחוקות תימצאנה בידי התובע ראיות ישירות להימנעות הנתבע מקיום חיוביו. כך יהיה, למשל, כאשר הנתבע הצהיר במפורש, כי אין בדעתו לקיים את חיוביו. כך גם כאשר הנתבע נקט צעדים חיצוניים והתנהג באופן המלמד כי אין בכוונתו למלא אחר חיוביו. דרך אפשרית אחרת שעשויה לשמש את התובע בהוכחת הפרתו של חיוב השתדלות היא הוכחת התרשלותו של הנתבע על-ידי הבאת ראיות להתנהגות ראויה ומקובלת לביצוע חיוב מסוג זה, אשר ממנה סטה הנתבע. ואולם גם דרך זו אינה בהכרח מתאימה לכל המקרים שבהם מדובר בחיובי השתדלות.
במקרים רבים הפעולות הנעשות לשם קיום חיוב ההשתדלות הן בידיעתו של הנתבע בלבד, ואין התובע יכול להוכיח את מחדליו של הנתבע, אלא בהתבסס על התוצאות המאוחרות שלהם. זאת, כאשר הפער בין התוצאה שהושגה בפועל לבין התוצאה הצפויה מלמד על היעדר השתדלות. אכן, ראיות בדבר התוצאות אינן בהכרח ראיות מספיקות. אולם, בנסיבות מסוימות משקלן ההוכחתי עשוי להיות רב, ולפחות להוות ראיה לכאורית לכך שלא נעשתה ההשתדלות הנדרשת ולהעביר את הנטל לנתבע להראות כי אכן יצא ידי חובתו."