- בנסיבות אלה, משנתן בית המשפט המחוזי נימוקים סבירים להעדפתו של מומחה אחד על פני השני לא מצאתי מקום להתערבות [השוו: ע"א 676/75 עזבון פרד כיאט נ' הוועדה המקומית לתכנון, חיפה, פ"ד לא(3) 785, 791 (1977)]. בעניין זה אבקש להוסיף כי לא ברורה לי טענתם של המערערים לפיה המומחה מטעם המשיבים לא היה משפטן לנוכח העובדה שגם המומחים מטעמם לא היו משפטנים ויתרה מכך הם בחרו שלא להסתמך בחוות דעתם על ספרות משפטית ועל הרישום, בין היתר, בלשכת רישום המקרקעין.
- אל חוות הדעת מטעם הצדדים עוד אשוב בהמשך כאשר אדרש לטענת המערערים בדבר זכות הבעלות שלהם במקרקעין ולטענת המערערים לגבי סוג המקרקעין בענייננו. בטרם אדרש לשאלות אלה אבקש להתייחס לטענת המערערים לפיה לא היה מקום להטיל עליהם את נטל ההוכחה להוכיח כי הם הבעלים של החלקות נשוא הערעור.
נטל ההוכחה
- אקדים ואומר כי דין טענתם של המערערים בעניין זה להידחות. תקנה 16
לתקנות הסדר זכויות במקרקעין קובעת:
"מי שאינו המחזיק במקרקעין יהיה התובע, והמחזיק יהיה הנתבע; לא היה אדם מחזיק במקרקעין, או היה ספק מי הוא המחזיק בהם, יחליט בית-המשפט מי מבין בעלי התביעות יהיה תובע ומי הנתבע".
במקרה דנן לא יכולה להיות מחלוקת כי המערערים לא היו המחזיקים במקרקעין ולפיכך בדין נקבע כי יש לסווגם כתובעים בהליך. מעבר לכך, עיון בפרוטוקול הדיון הראשון בבית המשפט המחוזי מיום 9.2.1998 מלמד כי בא כוח האפוטרופוס דאז הציע לפעול בהתאם לאמור בתקנה 16 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין ובהחלטה מאותו היום נזכרו המערערים כתובעים. לא ניתן למצוא בפרוטוקול הדיון כל התנגדות מצד המערערים להסדר זה.
- בנוסף, ומעל לכל, נדמה כי הנטל להוכחת הבעלות במקרקעין היה על המערערים לאור האמור בסעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, הקובע:
"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו".
מהוראת סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין עולה, כי כאשר עסקינן במקרקעין לא מוסדרים הרישום במרשם מהווה אך ורק ראיה לכאורה (להבדיל ממקרקעין מוסדרים שלגביהם הרישום בפנקסים מהווה ראיה חותכת לפי הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין) ואין מניעה שצד המעוניין בכך יביא ראיות כדי לנסות לסתור את הרישום בפנקס [ראו: ע"א 310/75 איגוד ברייער להשקעות בע"מ נ' גרבורג, פ"ד לא(2) 337, 343 (1977)]. בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים לאור פסק דינו של כבוד השופט י' כהן מסוף שנת 1972 אשר קבע כי ההסדר נוגד את תקנת הציבור. כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיבים הם אלו הרשומים כבעלי המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, לו רצו המערערים לסתור את הרישום היה עליהם להביא ראיות להוכחת טענתם. ואולם, לא עלה בידי המערערים לעשות כן והם לא הצליחו ליתן הסבר משכנע מדוע הם, בעלי החלקות כביכול, אינם רשומים כבעלים והראיות וחוות הדעת שהציגו אין בהם כדי לסתור את הרישום. כך למשל, וכפי שיפורט בהרחבה, אין בחיג'ה שרעיה, בשטר ההקדש, בהסכם החכירה ובקבלות שהציגו המערערים כדי לקבוע כי הבעלות במקרקעין הינה של המערערים. גם בחינת מיקום החלקות וסוג המקרקעין כפי שאלו באים לידי ביטוי בחוות הדעת וברישום בלשכת רישום המקרקעין מובילה למסקנה זהה. בנוסף, המערערים לא הצליחו להוכיח כי עמדו על זכותם הנטענת והגישו לפקיד ההסדר הירדני תביעה לזכותם במקרקעין. מן הצד השני, מצאתי כי המשיבים הצליחו להוכיח את בעלותם בחלקות על ידי הסתמכות על הרישום בלשכת רישום המקרקעין ובאמצעות חוות הדעת של המומחה מטעמם שלא נסתרה על ידי המערערים. אפרט את הנימוקים שהובילו אותי למסקנותיי אלה.