הסכם החכירה עם מיוחס
- סבורני, כי גם הסכם החכירה שהציגו המערערים לא מוכיח את בעלותם במקרקעין. שטר החכירה שהציגו המערערים לא התקבל בסופו של יום בבית המשפט המחוזי מאחר ולא הוצג המקור שלו בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.2.2003. בנוסף, נקבע כי המסמך הובא ממקום שאינו מקומו הטבעי, קרי, מלשכת הנהלת הווקף האיסלמי, שאינה מקומו הטבעי של המסמך שאמור להיות במשמורת בבית הדין השרעי. האחראי על רכוש הווקף האיסלמי העיד כי ברשותו רק העתק של שטר החכירה וכי שטר החכירה המקורי נמצא במשמורת בבית הדין השרעי. ואולם, המקור של שטר החכירה לא הוצג על ידי הפקיד בבית הדין השרעי שהציג בפני בית המשפט המחוזי את החיג'ה שרעיה ואת שטר ההקדש. הפקיד בבית הדין השרעי העיד כי המסמך לא היה במשמורת בבית הדין השרעי. על כך יש להוסיף, כי המסמך לא נמצא בלשכת רישום המקרקעין, והוא הדין בהעתקו.
- מעבר לכך, קיים ספק רב האם מדובר כלל בשטר חכירה שכן מיוחס, החוכר כלל אינו חתום עליו [למרות טענתו של בא כוח המערערים דאז, בדיון הראשון בבית המשפט המחוזי לפיו "יש לנו הסכם חכירה מקורי עליו חתום מיוחס" (ראו: פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 9.2.1998)]. בעניין זה ניתן גם להפנות לעדותו של המומחה מטעם המערערים ד"ר מנאע, ממנה עולה כי גם לשיטתו מיוחס לא היה בדיון בו נערך שטר החכירה. ד"ר מנאע טען כי מיוחס היה מיוצג בדיון, אולם העיד כי "לא רשום שם של מי שייצג את יוסף מיוחס" וכי הוא אינו רואה "שם" (ראו: פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 10.4.2005).
- בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 43 לפקודת הראיות כאשר מדובר במסמך ישן, הנחזה להיות לפחות בן 20 שנה ניתן לקבלו כראיה ללא עד מגיש או מאמת. ואולם, אחד התנאים הקבוע בסעיף 43 לפקודת הראיות הינו כי נראה שאותו מסמך הוצא מתוך משמורת הנראית כשרה ושאינה מקימה חשש לאמיתות המסמך [ראו גם: יעקב קדמי על הראיות חלק שני 853-852 (2003)]. במקרה דנן הוכח כאמור כי שטר החכירה לא הוצא ממשמורת בית הדין השרעי והוא אף לא נמצא בלשכת רישום המקרקעין. עובדה זו מחזקת את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה אין לקבל כראיה את שטר החכירה. מעבר לכך, נדמה כי המערערים טוענים בעניין זה טענות סותרות בכל הנוגע לתקופת החכירה ולשאלת תקופת החכירה ישנה השלכה על טיב תוכנו של שטר החכירה. מצד אחד, נטען על ידי המערערים כי המקרקעין הוחכרו למיוחס לתקופה של 90 שנה, כפי שמצויין אף בשטר החכירה כביכול. טענה זו נטענה על ידי המערערים גם במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי (ראו: פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 9.2.1998). מן הצד השני טוענים המערערים כי זכות השימוש שהוענקה למיוחס היא מסוג מוקטעה (ראו: סעיף 7 לסיכומיהם של המערערים מיום 13.4.2009), כאשר חכירה מסוג זה הינה לתקופה בלתי מוגבלת (ראו: דיון בהרחבה להלן בפסקה 112 וכן בפסקאות 128-126).
- בנוסף, באותו הסכם חכירה כביכול, מדובר רק על 17 מתוך 24 חלקים במקרקעין ועובדה זו מעוררת תהיות לאור האמור בהסכם בין הממונה על הווקף ובין דרויש חג'אזי אלסעדי מיום 7.2.1928, לפיו חג'אזי משכיר לממונה על הווקף את חלקו במקרקעין. באותו הסכם נכתב (על פי התרגום שהגישו המערערים לבית משפט זה):