"... והואיל וחלקו הנ"ל [17 חלקים מתוך 24 – י.ד.] של הווקף הושכר בעבר ע"י הממונה על הווקף של מעו באותם ימים על פי היתר שרעי למס' אנשים מהעדה היהודית ואחרים מבין המוסלמים ומבלי להפריד את חלקו של הווקף מתוך חלקו של דרוויש חג'אזי אשר השכיר את חלקו לממונה על ווקף מעו לפי הסכם קודם שתוקפו פג...".
עיון בהסכם הנזכר מעלה שאלה מדוע, אם לממונה על הווקף ניתנה הרשאה להשכיר את החלקות כולן, צויין בשטר החכירה רק חלקו של הווקף כביכול? תהיות אלה גוברות כאשר מסתכלים על טענות המערער 2 לגבי חלקו במקרקעין, על פי ההסכם בין אביו לבין הממונה על הווקף ועל פי שטר החכירה, למערער 2 כביכול רק 7 חלקים מתוך 24 חלקים. בהודעת הערעור המערערים לא חולקים על חלוקה זו וטוענים כי למערער 1 בעלות ב-17 חלקים מתוך 24 ולמערער 2 בעלות ב-7 חלקים מתוך 24 חלקים במקרקעין. לעומת זאת, בסיכומיהם טוענים המערערים כי בבעלותו של המערער 2 מצויים 9 חלקים מתוך 24 חלקים מהמקרקעין ואילו בבעלותו של המערער 1 רק 15 חלקים מתוך 24 חלקים במקרקעין (ראו: סעיפים 7 ו-9 לסיכומיהם של המערערים מיום 13.4.2009).
- זאת ועוד, בעוד שהסכם החכירה מדבר כביכול על החכרה של 17 חלקים מתוך 24 חלקים מהמקרקעין, המערערים טוענים כי המקרקעין בשלמותם הוחכרו למיוחס לאחר שהמערער 1 קיבל רשות לעשות כן מהמערער 2 אשר מסר "את הסכמתו להחכרת זכויותיו באמצעות המערער מס' 1, כעולה מהמסמך משנת 1928" אותו מסמך שנזכר לעיל (ראו: סעיף 10 לסיכומיהם של המערערים מיום 13.4.2009 וראו גם: סעיף 3 לסיכומיהם של המערערים מיום 30.10.2007). מכאן, שאיני יכול שלא לתהות מדוע הסכם החכירה מדבר על החכרה של 17 חלקים בלבד מתוך 24 חלקים במקרקעין שעה שהמערערים טוענים כי המקרקעין הוחכרו בשלמותם למיוחס?
- על דברים אלו יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי אף קבע כי המערערים לא הצליחו ליתן הסבר בדבר הסיבה שזכות הבעלות הנטענת על ידם אינה מצויינת במרשם המקרקעין. גם במסגרת הערעור לא מצאתי הסבר משכנע לעניין הרישום ותמוה בעיני כי עדויות לחכירה כביכול כן נרשמו (שכן כאמור לטענת המערערים הרישום בלשכת רישום המקרקעין מעיד רק על חכירה ולא על בעלות של המשיבים), אולם זכות הבעלות של המערערים בחלקות לא נרשמה. תמיהה זו מתחדדת לנוכח העובדה שלשיטתם של המערערים מדובר היה בחכירה לתקופה ארוכה ולכן אין זה ברור מדוע לא דאגו לשמור על זכותם לכאורה לבעלות במקרקעין באמצעות הרישום.
- זהו המקום להעיר כי טענתם של המערערים לפיה במטרה לשלול את זכותם וקניינם שונה הרישום בלשכת רישום המקרקעין ביודעין ובמרמה, נטענה בעלמא ולא נמצאה כל ראיה שתומכת בטענה זו ולפיכך יש לדחותה.
- בטרם אמשיך בפירוט הנימוקים שהובילו אותי כאמור למסקנה לפיה המערערים, בניגוד למשיבים, לא הצליחו להוכיח את בעלותם בחלקות נדמה כי זהו המקום לייחד מספר מילים לטענת המערערים לפיה בהחלטת בית המשפט המחוזי לשלוח את המסמכים שהוצגו על ידם לבדיקת מז"פ חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו.