"מוקטעה- שנקרא גם 'חיכר'. מדובר בקרקע שהיא ווקף ועליה נבנה בניין ההופך למולק. הכלל הוא, שהאדמה – למרות היותה ווקף – הולכת אחרי הבניין. אמצעי זה היה טוב למקרה שהבניין נחרב ולווקף נשארה אדמה בלבד. המצב המשפטי יכל להסתבך, כי לפעמים גם הבניינים החדשים הוקדשו ואז נוסד ווקף על ווקף, וכל זה יצר בעיות קשות" (ראו: טננבוים וקפלן, מקרקעי הקדש יהודיים בישראל – מבוא היסטורי, חברתי ומשפטי, לעיל, בעמ' 8).
- במקרה דנן המערערים לא הסבירו מדוע יש לתרגם את המושג "חכּר" המופיע במסמכים שהוגשו על ידם כדמי חכירה שנתיים. הסבר זה גם לא נמצא בהודעת הערעור ובסיכומיהם של המערערים לבית משפט זה, כאשר ניתן לומר כי הדבר היה מתבקש במיוחד לאור קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה המסמכים מלמדים כי משמעות ה"חכּר" היתה למעשה מעין דמי הסכמה אשר שולמו לממונה על הווקף כאשר עברה הבעלות בחלקות, מאחר ומדובר היה במקרקעין מסוג ווקף. יתרה מכך, המערערים עצמם טוענים כי התשלום הועבר כאשר הועברו הזכויות במקרקעין לאחרים (ראו: סעיפים 16-15 לסיכומים מיום 13.4.2009). זאת ועוד, עיון בעדותו של המומחה מטעם המערערים , ד"ר מנאע, בבית המשפט המחוזי מלמד כי המומחה העיד כי אין הבדל בין המושגים "איג'ראה, איג'ראתין וחיכר" וציין: "יש שלושה מושגים איג'ראה, איג'ראתין וחיכר שיש להם אותה משמעות" (ראו: פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 10.4.2005). המומחה אף העיד כי בהסכם החכירה למיוחס לא הופיע הביטוי "חכּר" אלא הופיע הביטוי "איג'ראה". גם אם ניתן למצוא דמיון בין המושגים בפועל, לא מדובר במושגים זהים מבחינה משפטית (להבדלים בין המושגים ומשמעותם ראו: דוכן, לעיל, בעמ' 65-54; The Land Law of Palestine, לעיל, בעמ' 74 בה"ש 2).
- עם זאת, עיון במסמכים שתורגמו על ידי המערערים מגלה כי בחלק מהמסמכים אכן נכתב כי שולמו דמי חכר שנתיים. מדובר במסמכים שהופיעו בתיקים שהועברו לבית המשפט המחוזי מלשכת רישום המקרקעין. לא אסתיר כי קיומם של המסמכים בהם מצויין כי שולם חכר שנתי - יהיה תרגומו של הביטוי "חכר" אשר יהיה - הטרידה אותי, שכן לטענת המערערים הדבר מלמד כי הזכויות שהוענקו למשיבים או קודמיהם במקרקעין היו זכויות חכירה בלבד. ואולם בסופו של יום לאחר בחינת מכלול הנסיבות כפי שפורטו על ידי ולאחר בחינת התיקים מלשכת רישום המקרקעין בהם מופיעים המסמכים הנזכרים לא מצאתי כי יש מקום לשנות מן המסקנה לפיה המערערים לא הצליחו להוכיח את בעלותם במקרקעין. עיון בתיקים שהועברו כאמור לבית המשפט המחוזי מלשכת רישום המקרקעין מלמד כי לצד אותם מסמכים המדברים על החכר, ישנם מסמכים המעידים כי העברת הקרקע היתה לא במסגרת חכירה אלא העברה של הבעלות במקרקעין. באותם תיקים ניתן למצוא רישומים המלמדים על מכר הנכסים. בחלק מהרישומים מופיע הווקף בתיאור סוג האדמה או סוג הנכסים, אולם לא בעמודת הבעלים. כך לדוגמא: בתיק מספר 1246/932 מצויין ב"תעודת המוכתר או האימם ונכבדי העדה", החתום על ידי נכבדי העדה של שכונת נחלת שמעון הצדיק, כי הבעלים של הנכסים המפורטים בתעודה הינו מר יוסף שלום חסיר אשר הבעלות הוקנתה לו על ידי קניה. בתיק מספר 2659/936 מצויינת גב' כדון שרים בת משה החלבית כבעלים של הנכסים המפורטים ב"תעודת המוכתר או האימם ונכבדי העדה", החתום על ידי מרכז אגדת ישראל, כאשר מדובר באדמת "וקף עבד רבה". כן מצויין כי הנכסים הוקנו לבעלים על ידי "קניה בשלמות". בהמשך אף מופיע שטר המכר לפיו העבירה גב' כדון שרים בת משה החלבית את הבעלות למר ישראל בן סימן טוב. בשטר המכר צויין כי סוג הנכסים הינו ווקף. בתיק מספר 2148/942 מצויין ב"תעודת המוכתר" לפי תקנות העברת קרקעות מיום 26.12.1931, שחתומה על ידי מרכז אגודת ישראל, כי הבעלים הרשום של קרקע, מסוג ווקף, הינו מר סעדיה וקדריה חדד (וראו גם לדוגמא: תיק מספר 4030/935, 1117/936, 807/945, 2503/942). אומנם בחלק מהרישומים הנזכרים מופיע כי הבעלות היא למשל על בנין הבנוי על אדמת ווקף וניתן לטעון כי מדובר במכירה של הבנין בלבד במנותק מהמקרקעין, אולם ברישומים אחרים ניתן למצוא כי צויין במפורש כי הבעלות הינה על המגרש והבית יחד או כי ישנה בעלות בחלק מהקרקע ובחלק מהבית. בנסיבות אלה אין גם באותם מסמכים שהציגו המערערים כדי לסתור את הרישום ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.