פסק דינו של בית המשפט המחוזי
- בית המשפט המחוזי התייחס בראשית פסק הדין לראיות שהציגו המערערים. נקבע, כי ראיות המערערים נסמכות על מסמכים שחלקם אינם מקוריים והם בגדר צילומים לא מאושרים וחלקם לא תורגמו לעברית חרף ההחלטות השונות שניתנו בעניין זה. בנוסף, נקבע כי רוב האמור בתצהיריהם של המערערים הוא בגדר עדויות מפי השמועה שכן אף אחד מהם לא היה בחיים כאשר החלקות נרכשו, הוקדשו והושכרו כביכול. בעניין זה אף נקבע, כי עדויות המערער 1 הסתמכו בעיקר על מסמכים ואילו המערער 2 יכול היה להעיד, רק כי רכש את הזכויות בחלקות מאביו (אולם לא הוצג צו ירושה וחוזה מכר מכוחם רכש את הזכויות). המערער 2 לא יכול היה להעיד על עצם הרכישה, ואף לא יכול היה להעיד האם החלקות נרכשו על ידי אביו או סביו. כן נקבע, כי למערער 2 לא היה הסבר מדוע לא נרשמה החיג'ה שרעיה (שטר הרכישה כאמור) בלשכת רישום המקרקעין ומדוע לא נרשמה העסקה עם אביו. כמו כן, לא ניתן הסבר מדוע אין המסמך נזכר בכתב התביעה.
- בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס לשטר הרכישה ושטר ההקדש וציין כי במהלך הדיונים הורה על בדיקתם של מסמכים אלו על ידי מז"פ. נקבע, כי ראש מעבדת מסמכים במז"פ מסר כי הוא היה מוכן לעיין במסמכים במשרדי הווקף אולם לא נענה על ידי המערערים. המערערים לא ציינו בתשובתם האם ניתן לראש מעבדת מסמכים במז"פ לעיין במסמכים. לפיכך נקבע כאמור, כי "בנסיבות אלה מוטל צל כבד על אי מסירת המסמכים לבדיקת המז"פ".
- עוד נקבע כאמור, בהתייחס לשטר החכירה, כי פקיד בבית הדין השרעי העיד כי שטר החכירה לא היה במשמורת בית הדין השרעי. המקור של שטר החכירה לא הוצג ושטר החכירה אינו מצוי בלשכת רישום המקרקעין. בנסיבות אלה, נקבע, כי אין לקבל כראיה את העתק שטר החכירה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע בהתייחס לשטר החכירה כי הוא מעלה תמיהות מאחר ומיוחס, החוכר כביכול של החלקות על פי שטר החכירה, לא היה נוכח (אף לא באמצעות נציג) במעמד עשיית שטר החכירה.
- בית המשפט המחוזי המשיך והתייחס לחוות הדעת המקצועיות שהגישו המערערים. נקבע, כי מחקירתו של ד"ר מנאע, אחד המומחים מטעם המערערים, הסתבר כי הוא היסטוריון שתחום מומחיותו הוא בעיקר התקופה העותומאנית ובחוות דעתו הוא לא הסתמך על ספרי היסטוריה משפטית. בנוסף, נמצא כי לצורך הכנת חוות הדעת, ד"ר מנאע לא עיין במפות וכל המצויין בחוות הדעת לגבי מיקום החלקות הוא "בערך על המקום" כאשר המיקום נקבע רק על סמך ספרים היסטוריים. כן נמצא, כי המומחה התקשה לקרוא תורכית (בניגוד לאמור בחוות דעתו). בהתייחס לחוות דעתו של המומחה הנוסף מטעם המערערים, ד"ר ראסם מוחי אלדין אל ח'מאיסי (להלן: ד"ר ח'מאיסי), נמצא כי הוא לא בדק את הסביבה ואת המסמכים בלשכת רישום המקרקעין שהמומחה מטעם המשיבים, חירם דנין ז"ל עיין בהם. עוד נקבע, כי שני המומחים מטעם המערערים לא שיתפו את בית המשפט המחוזי בניירות העבודה שלהם כך שלא ניתן היה לבקר ולבחון את הדרך שבה הגיעו למסקנותיהם.
- בהמשך, עבר בית המשפט המחוזי לדון בשאלת הדרך להוכחת בעלות בחלקות שלא עברו הליך של הסדר. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי גם אם יוצאים מנקודת הנחה שהרישומים במשרדי בית הדין השרעי אמיתיים, המערערים לא הצליחו למקם את החיג'ה שרעיה ושטר ההקדש בתוך גבולות החלקות. כן נקבע, כי המערער 2 לא הצליח להוכיח כי בידיו זכות קניין על חלק מהחלקות כנטען על ידו.
- בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם בהנחה שיש יסוד בטענות המערערים, הרי שבכל מקרה הבעלות בחלקות הינה בעלות במושע והדבר מעלה תהיות רבות. כך למשל צויין, כי לא ברור כיצד יכול היה המערער 1 לכפות על המערער 2 לשנות את סיווג הקרקע ממולכּ לווקף לשיטתו (על משמעות סוגי הקרקע השונים בתקופה העותומאנית אעמוד בהמשך, ראו להלן: פסקאות 114-106). בנוסף, העלה בית המשפט תמיהה - כיצד יכול היה המערער 1 להחכיר את החלקות כולן למשך 90 שנה (כאשר נטען כאמור כי חלק מן החלקות הן בבעלות המערער 2).
- בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים לפיה הרישום בלשכת המקרקעין נבע מהחובה לרשום שכירות לתקופה ארוכה. בעניין זה נקבע, כי לא נמצאה חובה חוקית כזו וכי שכירות על פי המג'לה היא זכות אישית ולכן אין לרשום אותה. כן נקבע, כי הדרישה לרישום שכירות החלה רק עם כניסתה לתוקף של פקודת העברת קרקעות, 1920. עוד נקבע, כי אין הסבר מדוע במעמד רישום זכות החכירה של המשיבים, כטענת המערערים, לא דאגו המערערים לרשום את זכויותיהם הן לגבי הרכישה של החלקות והן לגבי יצירת ההקדש. כן נדחתה הטענה שמדובר ברישום נפרד של המחוברים למקרקעין, כאשר הבתים והנטיעות נרשמו כמולכּ, שכן עיון בנסחים אינו מלמד כי מדובר במחוברים מסוג מולכּ.
- עוד נקבע, כי המערערים לא הוכיחו כי דרשו דמי שכירות מהמשיבים, שחדלו לשלם להם לטענתם. יתרה מזו, נקבע, כי גם מהממונה על רכוש האויב לא דרשו המערערים תשלום של דמי שכירות שגבה מהשוכרים בחלקות. בעניין זה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי יש להניח כי הממונה על רכוש האויב היה בקיא בדין האיסלאמי, ולו היה חושב שמדובר באדמות הקדש, לא היה תובע לרשום את החלקה על שמו.
- בית המשפט המחוזי התייחס גם לקבלות שהוצאו לכאורה לחוכרים, ואשר הוצגו על ידי המערערים. נקבע, כי כל שניתן ללמוד מן הקבלות הוא על גילן אך לא על כך שתוכנן אמת. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי נתעוררו ספקות באשר לקיומה של משמורת נאותה לקבלות. בנוסף, עלו מספר סימני שאלה לגבי משקלן ההוכחתי, כך למשל נקבע: כי לא ברור מדוע הקבלות היו כתובת בעברית; מדוע הן נותרו בידי המערער 1; מדוע אין קבלות נוספות לאחר שנת 1942; מדוע שולמו תשלומים אלה, אם על פי שטר החכירה התשלום השנתי של דמי חכירה עבור החלקות הוא ששה גרוש; מדוע במשך כל תקופת השלטון הירדני ישב המערער 1 באפס מעשה ולא פנה לממונה על רכוש האויב וביקש את דמי השכירות המגיעים לו; אין תזכיר תביעה לבעלות; בקבלות מצויין שם המקום כ"נחלת שמעון הצדיק" ולא "אום הארון" או "ארד אל מקאע" כטענת המערערים; אין ראייה שהקבלות מתייחסות לחלקות; ולבסוף, נקבע כי עיון בסדר הוצאת הקבלות מעורר תמיהה שכן מספרן הסידורי אינו תואם את תאריך ההוצאה.
- בית המשפט המחוזי המשיך ועבר לדון בשאלת משמעות המושג "חכּר". בשלב זה יוער כי למושג זה משמעויות שונות, עליהן ארחיב בשלב הדיון וההכרעה (ראו להלן: פסקאות 138-131). נקבע, כי אין שטר החכירה משתמש במונח "חכּר" וכי מהמסמכים שצורפו לתיק והנוגעים לגביית "חכּר", עולה כי המדובר בתשלום לממונה על הווקף בירושלים בעת העברת הזכויות מבעל זכות אחת לבעל זכות אחרת. נקבע, כי אין ראיה ברישומים כי התשלום האמור הועבר למערער 1. בעניין זה אף נקבע כי רשם המקרקעין לא יכול היה לדעת, בהעדר רישומים בלשכת רישום המקרקעין, כי המערער 1 טוען לזכויות בחלקות. נקבע כי התשלום היווה מעין "דמי הסכמה" והוא הועבר לממונה על הווקף בירושלים מאחר וסיווג החלקה היה ווקף.
- לסיכום, נקבע כי המערערים לא הצליחו להרים את הנטל ולהראות כי המקרקעין שבמחלוקת שייכים להם. המערערים לא הוכיחו שהחיג'ה שרעיה ושטר ההקדש מתייחסים לחלקות. כמו כן, שטר החכירה לא הוגש במקור והקבלות שצורפו עוררו סימני שאלה רבים.
- לאחר קביעתו זו, עבר בית המשפט המחוזי לבחון האם המשיבים הוכיחו את זכותם בחלקות. בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה את השתלשלות העברת הזכויות בחלקות, כפי שזו פורטה בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, ואף העיר כי בשום מקום ברישומים אותם מצא המומחה מטעם המשיבים, לא היתה התייחסות למערער 1 כבעלים של החלקות.
- עוד נקבע, כי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים ולפיה סוג הקרקע בחלקות הינו "ווקף ע'יר סחיחה", קרי, "ווקף לא אמיתי", משום שסוג המקרקעין הינו מירי, קרי אדמה שלא ניתן להקדיש אותה אלא בצו מאת הסולטאן, הממיר את המקרקעין לאדמת מולכּ. נקבע, כי רוב הקרקעות מחוץ לחומות ירושלים היו אדמות מירי או אדמות מירי מוקופה [קרי, אדמות מירי שהוקדשו, ראו: השופט א' חלימה חזקה והתישנות במקרקעין ופקודת הסדר הקרקעות, עמ' 6. יוער כי מדובר בקרקע שרק ההכנסות שלה הוקדשו, ראו: פליאה אלבק ורן פליישר דיני מקרקעין בישראל 82 (2005) (להלן: אלבק ופליישר)]. כאשר מדובר ב"ווקף לא אמיתי" ניתן להקדיש רק את הזכות לפירות מאותה אדמה. עוד נקבע, כי למרות שלכאורה אין להתיר עסקאות של מכר בקרקעות של "ווקף לא אמיתי", ניתן למצוא רישומים בלשכת רישום המקרקעין, כמו במקרה דנן, שבהם המכירה של הזכויות היתה מוחלטת. עוד נקבע, כי במקרקעין מסוג מולכּ עסקת מכר מכונה "ביע" או "מכר". בנכס מסוג מירי ומוקופה עסקה בנכס מכונה "פראע". בענייננו, נקבע כי מחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים עולה, כי במקרה דנן השתמשו במונח "פראע" בעסקה של מכירת האדמות ולפיכך הדבר מעיד כי מדובר במקרקעין מסוג מירי. לאור הקביעה כי מדובר במקרקעין מסוג מירי, נקבע כי על המערערים היה להראות כי הסולטאן הוציא מתחת ידו צו הממיר את הקרקע ממירי למולכּ, דבר שלא נעשה.
- בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המקרקעין) עצם הרישום של המשיבים כבעלים הינו ראיה לכאורה שהמשיבים הם הבעלים של המקרקעין. נקבע, כי המערערים לא הצליחו לשלול את החזקה של הרישום על שם המשיבים.
- לבסוף, דן בית המשפט המחוזי, בבחינת למעלה מן הצורך, בטענת ההתיישנות והשיהוי ונקבע כי יש לדחות את תביעת המערערים בהסתמך על טענת השיהוי.
- בסופו של יום נדחתה כאמור תביעתם של המערערים. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו.