תגובת המשיב 3
- המשיב 3 טוען בפתח הדברים כי אין כל רישום של המערערים כבעלי זכויות בחלקות. להפך, נטען כי בנסחי הרישום רשומה זכות הבעלות על שם המשיבים (או קודמיהם) בלבד, מבלי שיהא אזכור לבעלותם של המערערים. המשיב 3 טוען, כי לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין והפסיקה שדנה בו, נקבע, כי הרישום במרשם המקרקעין מהווה ראיה לכאורה, ועל מי שחולק על הרישום מוטל הנטל לשכנע באמיתות טענתו. לטענת המשיב 3, לא רק שהמערערים לא הרימו את הנטל, אלא הם אף לא ניסו להתמודד או להציע הסבר של ממש - מדוע אינם רשומים כבעלים בנסחי רישום החלקות.
- המשיב 3 מתייחס לשטר החכירה אותו הציגו המערערים וטוען כי לא מדובר במסמך המקורי אלא בהעתק של המסמך המקורי כביכול. בעניין זה טוען המשיב 3, כי פקיד העובד בבית הדין השרעי העיד בבית המשפט כי אותו שטר חכירה לא היה במשמורת בית הדין השרעי ולפיכך נדרשו המערערים על ידי בית המשפט המחוזי להמציא את המסמך המקורי, אולם על אף הבטחותיהם החוזרות, לא הוצג המסמך המקורי בבית המשפט המחוזי.
- עוד נטען בעניין זה, כי אותו שטר חכירה כביכול, מעלה מספר תמיהות: כך למשל, נטען כי אין כל הסבר במסמך כיצד יכול היה מיוחס, החוכר של 17 מתוך 24 חלקים במקרקעין, לחלק את המקרקעין לעשרות חלקות משנה ולהעביר זכויות בחלקות המשנה ללא הסכמה מצידו של הבעל המשותף האחר (קודמו של המערער 2), שבבעלותו כביכול 7 חלקים מתוך 24 חלקים. כמו כן, נטען כי אין כל אזכור במסמך כי מיוחס, שהיה צד לכאורה לעסקה, היה נוכח במעמד עריכת המסמך וחתם עליו.
- המשיב 3 ממשיך וטוען, כי ההחכרה למיוחס נעשתה כביכול בשנת 1892, לאחר חקיקת חוק הקרקעות העותומאני, שנחקק עוד בשנת 1858. על פי הנטען, בחוק זה נקבעה החובה לרשום עסקאות בטאבו, ולמרות זאת החכירה כביכול לתקופה של 90 שנה לא נרשמה. המשיב 3 טוען כי בעל מקרקעין סביר אינו מחכיר נכס לתקופה כה ארוכה מבלי שזכויותיו תשמרנה. בנוסף, נטען כי המערערים ידעו כי הנכס פוצל על ידי מיוחס לעשרות חלקות וכי זכויות בהן נמכרו לאחרים. לפיכך, טוען המשיב 3 כי התנהגותם של המערערים אינה סבירה שכן הם לא דאגו להירשם כבעלים. עוד מוסיף המשיב 3 בעניין זה וטוען, כי בין השנים 1948 ל-1967 היו החלקות מוקנות לממונה על רכוש האויב הירדני. על פי הנטען, לו היתה אמת בגרסתם של המערערים ניתן להניח כי הם היו פונים אל הממונה הירדני ומבקשים לקבל ממנו דמי חכירה שנתיים, אולם הם לא עשו זאת. המשיב 3 מבקש להעיר כי על פי עדותו של המערער 2 עולה כי הוא מומחה למקרקעין מאחר והיו לו "יותר מ-50 פעולות של מכירות וקניות בענייני קרקעות" וביניהן "פעולות מכירה וקניה בפני פקיד ההסדר". עובדה זו, כך נטען, מדגישה את התמיהה העולה מהתנהלותם של המערערים.
- עוד נטען, כי הליכי הסדר הקרקעות בגוש נשוא הערעור החלו בשנת 1958, אולם תביעתם של המערערים הוגשה רק בשנת 1995. המשיב 3 טוען כי לא הוצגה כל ראיה לתמיכה בטענת המערערים לפיה הם הגישו תזכורת תביעה בשנת 1960. מעבר לכך, נטען כי גם אם הוגשו תזכירי תביעה על ידי המערערים ללשכת ההסדר הירדני, הרי שתביעות אלה לא הוכרו. המשיב 3 מציין כי רק בשל בקשתו של האפוטרופוס הכללי ביטל בית המשפט המחוזי בשנת 1972 את ההסדר ואלמלא יוזמתו לא יכולה היתה תביעתם של המערערים לבוא לעולם.
- המשיב 3 מוסיף וטוען, כי הוא והמשיבים הנוספים לא הסתפקו "בהדיפת" טענות המערערים אלא גם הוכיחו את השתלשלות הזכויות בחלקות באמצעות חוות הדעת של המומחה מטעמם. נטען, כי מסקנותיו של המומחה מטעמם סותרות לחלוטין את טענות המערערים ועולה מהן כי לא היה שלב כלשהו בו היו המקרקעין או חלק מהם בבעלותם של המערערים או קודמיהם. על פי הנטען, המערערים בחרו שלא להתמודד עם ממצאיו של המומחה מטעם המשיבים, לא הגישו חוות דעת סותרות ולא נתנו הסבר כיצד טענותיהם מתיישבות עם נסחי הרישום ועם מסמכים מתיקי הפעולה של מרשם המקרקעין. המשיב 3 טוען, כי עובדה זו מובילה אף למסקנה כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה בית המשפט המחוזי נמנע מלברר את מקור הזכויות של המערערים, שכן שאלת מקור הזכויות נדונה בהרחבה ובפירוט ובהסתמך על חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים.
- בעניין זה מתייחס המשיב 3 גם לטענת המערערים בדבר שמיעת עדותו של המומחה מטעמם בפני המתמחה של כבוד השופט מ' רביד בבית המשפט המחוזי. נטען, כי טענה זו הועלתה על ידי המערערים לראשונה בסיכומיהם (יחד עם טענות נוספות שלא נמצא להן זכר בהודעת הערעור) ומשכך, רק בשל טעם זה, יש לדחותה. מעבר לכך, נטען כי תקנה 171 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) מאפשרת לשופט להטיל על המתמחה שלו לגבות את העדות. נטען, כי בעת החקירה הנגדית ערכה המתמחה רישום מלא של כל השאלות שנשאלו, התשובות של העד והתנגדויות הצדדים.
- המשיב 3 טוען כי טענת המערערים לפיה בעת שהוסבו הרישומים המנדטוריים למערכת ממוחשבת, הושמטו מהרישום ביודעין ובמרמה מונחים ומושגים שהופיעו ברישומים המנדטוריים, דינה להידחות שכן היא טענה שהועלתה לראשונה בסיכומיהם של המערערים. מעבר לכך, נטען כי המערערים לא הביאו ולו בדל של ראיה להוכחת טענתם החמורה.
- לבסוף, טוען המשיב 3 כי רישום הווקף בפנקסים הוא רק בעמודת "סוג הקרקע" ולא בעמודת הבעלות ואין בציון סוג הקרקע כדי להעיד מיהם בעליה.