תגובת האפוטרופוס
- האפוטרופוס טוען כי יש לדחות את טענתם של המערערים לפיה הם הגישו תזכיר תביעה בהסדר הירדני. נטען, כי אותו מסמך (ראו: מוצג ה(1), (2) לנספחים של המערערים מיום 30.10.2007) הינו מכתב מטעמו של המערער 2 בלבד ואינו מהווה תזכיר תביעה כדין. מכל מקום, נטען כי בין אם המערערים הגישו תזכיר תביעה בהסדר הירדני ותביעתם נדחתה ובין אם לא הגישו תזכיר תביעה, המסקנה המתבקשת הינה כי פקיד ההסדר הירדני החליט לרשום את הזכויות על שם הממונה הירדני, עבור "האויבים" היהודים, בהסתייגות שנבעה מהתנגדות של יורשי סעדה בת סלים גרמה ולא של המערערים, התנגדות שלא הספיקה להתברר בטרם פרצה מלחמת ששת הימים.
- עוד נטען, כי ברישומים שערך הממונה הירדני אין כל זכר לזכותם של המערערים ואין כל תיעוד של פנייה של הווקף לממונה הירדני בעניין החלקות ואין גם רישום המעיד על תשלום כלשהו לווקף בתקופת ניהול הנכסים בידי הממונה הירדני.
- האפוטרופוס טוען, כי לאחר מלחמת ששת הימים הוקנו לו החלקות בהתאם לדין, ומשנת 1967 עד לשנת 1992 לא נקטו המערערים כל פעולה ביחס לחלקות, עד שבשנת 1992 פנה בא כוח המערערים לאפוטרופוס ודרש את חלקו של הווקף בדמי השכירות.
- בנוסף, נטען כי הליכי ההסדר הירדני בוטלו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 1972 בשל הפגיעה באיחוד החלקות לחלקה אחת, ונטען כי אלמלא היוזמה של האפוטרופוס שבאה לשם הסדרת הבעלות בין הבעלים הרשומים המקוריים לבין עצמם, היה נותר בעינו לוח הזכויות הירדני ורישום הממונה הירדני על רכוש האויב כבעל המקרקעין והמערערים לא היו מקבלים הזדמנות לפתוח מחדש את שאלת הבעלות.
- האפוטרופוס ממשיך וטוען, כי בניגוד לטענת המערערים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מבוסס אך ורק על חוות דעתו של "אחד בשם חירם דנין שקרא לעצמו בשם מומחה", כנטען על ידי המערערים. האפוטרופוס טוען כי בית המשפט המחוזי "הטריח את עצמו" לעיין במסמכים, ניתח את הראיות ואת חוות דעת המומחים הן של המערערים והן של המשיבים, ולאחר שמיעת התיק במשך שמונה שנים ניתן פסק הדין. על פי הנטען, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט, מסודר ונשען על אדנים עובדתיים מוצדקים ועיקר פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות שבהן ערכאת הערעור ממעטת להתערב.
- עוד נטען, כי יש לדחות את טענת המערערים לעניין הטלת נטל הראיה עליהם כתובעים. על פי הנטען, עיון בפרוטוקול הדיון מקדם המשפט הראשון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 9.2.1998, מלמד כי כבר באותה ישיבה נקבעו סדרי הדיון בתיק בהתאם לתקנה 16 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין (הליכי הסדר וסדרי-דין), התשל"ג – 1972 (להלן: תקנות הסדר זכויות במקרקעין).
- מעבר לכך, נטען כי המשיבים הוכיחו שהם בעלי הזכויות בחלקות. בעניין זה נטען, כי המערערים לא הצליחו לסתור את החזקה של רישום הבעלות על שם המשיבים הקבועה בסעיף 125 לחוק המקרקעין. כן נטען, כי טענת המרמה שהעלו המערערים נטענה לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית אסורה. מעל לכל, נטען כי לא הובאה כל ראיה המוכיחה את טענת הבעלות של המערערים במקרקעין. בנוסף, נטען כי המשיבים הוכיחו את זכותם בחלקות כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוות דעתו של המומחה מטעמם, לה צורפו כל מסמכי רישום המקרקעין עליהם נסמכת חוות הדעת. נטען, כי המומחה מטעם המשיבים ציין כי אין באף אחד מן הרישומים עדות לכך שהמערערים היו או הינם בעלים של המקרקעין וכי הרישום של הווקף מופיע תחת סוג הקרקע בלבד בחלק מהרישומים.
- האפוטרופוס טוען כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה זכויותיהם של המשיבים היו זכויות חכירה בלבד ולא בעלות. על פי הנטען, טענה זו של המערערים לא הוכחה והיא סותרת את הראיות המוצקות שהוגשו לבית המשפט המחוזי ובהן נסחי רישום המעידים כי המשיבים רשומים כבעלים ולא כחוכרים. עוד נטען, כי תזת החכירה אינה עולה בקנה אחד גם עם המסמכים שהוגשו לבית המשפט המחוזי ולפיהם בשנת 1888 נרכשו המקרקעין על ידי אדם בשם פרויטיגר וכי זכות הבעלות שלו נמכרה לאחרים, ביניהם למיוחס, אשר מכר אותה הלאה עד לרישום המשיבים כבעלים של החלקות. כן נטען, כי התזה של המערערים עומדת בסתירה לדוגמאות שהביא המומחה מטעם המשיבים למקרים בהם הווקף אכן החכיר קרקעות. באותם מקרים היתה נרשמת במרשם המקרקעין זכות חכירה ולא זכות בעלות של החוכר. עוד נטען בעניין זה, כי הממונה הירדני על נכסי האויב נקט בלשון "בעלות".
- בהמשך, מתייחס האפוטרופוס לטענות המערערים לעניין הסכם החכירה. נטען, כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי אותו מסמך המהווה כביכול את הסכם החכירה אינו קביל כראיה. בעניין זה נטען, כי המערערים לא הציגו את המקור של המסמך על אף החלטת בית המשפט המחוזי בעניין. המשיבים התנגדו להגשת ההעתק משום שהוא אינו המסמך המקורי אך גם מאחר והתעורר ספק בדבר אופן המשמורת של המסמך, שכן מעדותו של פקיד בית הדין השרעי עלה כי המסמך לא היה במשמורת בית הדין השרעי. בנוסף, נטען כי אותו מסמך (או העתקו) לא היה מצוי באף אחד מתיקי הטאבו הקשורים לחלקות וזאת על אף חשיבותו ועל אף שזכויותיו של מיוחס כן מופיעות במסמכי רישום המקרקעין. גם לגופו של עניין, נטען כי עיון במסמך מלמד כי אין מדובר בשטר חכירה אלא בפרוטוקול לכאורה מדיון בבית הדין השרעי בו נזכרת החכירה הנטענת, וכי לא מדובר בהסכם עליו חתום מיוחס או מי מטעמו. בנוסף, נטען כי המסמך מתייחס רק ל-17/24 חלקים מהמקרקעין ואינו מתייחס לכל המקרקעין. האפוטרופוס טוען כי לגרסת המערערים קודמיו של המערער 2 החכירו את המקרקעין למערער 1 על מנת שהוא יוכל להחכירם בשלמות. לפיכך, נטען כי עולה תמיהה מדוע המסמך מתייחס רק לחלק מהמקרקעין.
- האפוטרופוס ממשיך ומתייחס לקבלות אשר לשיטתם של המערערים מוכיחות את החכירה. נטען, כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי הופרכה החזקה העובדתית של משמורת נאותה ולא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 43 לפקודת הראיות. נטען, כי חוות הדעת של מז"פ מאשרת אך ורק את גיל הקבלות אולם לא את האותנטיות שלהן ותוכנן. עוד נטען, בדומה לטענתו של המשיב 3, כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הקבלות מעלות תמיהות רבות וביניהן: מדוע הן בשפה העברית? מדוע נשארו בידי המערער 1? מדוע אין קבלות נוספות לאחר שנת 1942? מה מהות התשלום הנזכר בקבלות כ"חכּר"? ואם המחזיקים אכן שילמו דמי חכירה, מדוע נמנעו המערערים מלגבות דמי חכירה גם בתקופה שהמקרקעין היו תחת שליטתו של הממונה הירדני? תהיות נוספות שמעלה האפוטרופוס הינן: אם נגבו דמי חכירה באופן שוטף מעשרות דיירים מדוע ישנן כל כך מעט קבלות? בנוסף נטען כי ישנה אי רציפות בתאריכי הוצאת הקבלות. נטען, כי לתהיות אלה לא נמצא הסבר בגרסת המשיבים ולכן צדק בית המשפט המחוזי כאשר לא קיבל את הטענה לפיה הקבלות מוכיחות שהמשיבים היו חוכרים של המקרקעין.
- בהמשך, מתייחס האפוטרופוס לכך שבמסמכים שונים שהוגשו לבית המשפט המחוזי ישנה התכתבות בין רשם המקרקעין לבין ממונה הווקף בירושלים והמועצה המוסלמית העליונה בעניין תשלום "חכּר" אגב העברת זכויות במקרקעין. נטען, כי על פי הספרות המקצועית מדובר בחלק מאגרות ששולמו בעת העברת מקרקעין מסוג ווקף וללא קשר לשאלת הבעלות במקרקעין.
- האפוטרופוס טוען כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה מאחר ובאותה תקופה ניתן היה לרשום את המקרקעין במנותק מהמחוברים, במקרה דנן המקרקעין הם בבעלות הווקף ואילו הבתים שעל המקרקעין בבעלות המשיבים. נטען, כי בתקופה העותומאנית אכן רישום כזה היה אפשרי אולם על פי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים עולה כי פרויטיגר (אשר על פי חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים רכש כאמור את החלקות בשנת 1888) רכש הן את המקרקעין והן את המחוברים. בהמשך, בתקופה המנדטורית לא היתה עוד הפרדה בין הקרקע ובין המחוברים והעסקאות בחלקות נרשמו כ"מכר". עוד נטען, כי עדויות מטעם המשיבים 5-2 תומכות אף הן בכך שהבעלות הן במקרקעין והן במחוברים עברה יחדיו. על פי הנטען, לתזכיר התביעה של המשיבים 2 צורף שטר מכר לפיו מורישם רכש את הזכויות בחלקות ממיוחס ולא ניתן למצוא כל אזכור של חכירה. משיבים 5-3 הגישו את מסמכי רישום המקרקעין של החלקות שלהם ובתעודות הרישום רשומים קודמיהם כבעלי החלקות, כאשר בסוג הנכס רשום ווקף עבד רבו. לטענת האפוטרופוס מסמכים ועדויות אלו משתלבים היטב בתיאור השתלשלות הבעלות בחלקות כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה מטעמם.
- האפוטרופוס מוסיף וטוען בהרחבה, מדוע לגישתו המערערים לא הוכיחו כי יש להם זכויות במקרקעין. כן נטען, כי בעדותם של המומחים מטעם המערערים, לא הוכחו הגבולות של המקרקעין להם טוענים המערערים. בנוסף, נטען, כי נפלו פגמים בהגשת הראיות על ידי המערערים (כך למשל: לא הוגשו תרגומים לכל המסמכים ולא הוצגו המסמכים המקוריים).
- לבסוף, מתייחס האפוטרופוס לשאלת סיווג החלקות וטוען כי מדובר בקרקע מסוג מירי.
תגובת עיריית ירושלים