ובחוזים שכאלה, המצריכים שיתוף פעולה וסולידריות, מצויה נכונות "מוגברת של הצדדים לנהוג בתום-לב. לפיכך, כאשר מזהה בית המשפט חוזה יחס, משמעות הזיהוי היא גם החלה אינטנסיבית וברמה גבוהה של עקרון תום-הלב" (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 77 (2019)).
אלא שסיווג שכזה אינו מובן מאליו, בשים לב לפסיקתו של כב' השופט שטיין בע"א 7/24 לוי נ' נכסי מלכת שבא - אילת (פורסם במאגרים; 2025). בעניין זה נקבע כי "רוב-רובם של חוזי יחס אכן באים להסדיר מערכות יחסים שנועדו להתקיים במשך פרקי זמן ארוכים מאוד, אולם לא כל חוזה ארוך טווח הוא 'חוזה יחס'. מה שמאפיין 'חוזה יחס' הוא היותו פתוח לשינויים ולעדכונים בעניינים שבעלי החוזה בחרו שלא להסדיר מראש - זאת, מתוך הבנה שיהא עליהם להסדיר כל עניין כזה, לכשיתעורר, על ידי גיבוש הסכמה נפרדת אד-הוק" (שם, בפסקה 18). לעומת זאת כאשר המערכת ההסכמית שבין הצדדים כוללת הסדרה מפורטת של דרכי ההתנהלות לפרטי פרטים, ודומה במהותה לחוזה סגור, הרי שלא יהיה זה נכון לסווג אותה כנופלת לגדר חוזה יחס.
- בנסיבות העניין אין אני נדרש לקבוע ממצא בשאלה האם לפנינו חוזי-יחס אם לאו. זאת משום שדי לי בקביעה כי מערכות היחסים ההסכמיות שבין הצדדים מכפיפה אותן לחובות תום לב מוגברות. כל חוזי היחס מטילים חובות שכאלה, אך לא רק חוזי היחס מטילים אותן. יכולים להתקיים מאפייני קשר חוזיים נוספים, שיצדיקו אותן.
קל להתרשם שמערכת היחסים בין הצדדים היא מסע משותף, שאמור להיות ארוך טווח. במסגרת זו לשני הצדדים יש אינטרס משותף להשיא את הצלחתו. עליהם לפעול מתוך שיתוף פעולה. עליהם לסייע זה לזה. הזכיינים בהסכם שדרות ובהסכם בת-ים הסתמכו הסתמכות כבדת משקל על כל אלה. הם הוציאו הוצאות נכבדות ושינו מצבם לרעה.
בנוסף, מערכת היחסים החוזית אכן הסדירה חלקים נרחבים של הקשר ביניהם, אך ברור שהשנים שיחלפו יזמנו אתגרים ומכשולים, שיהיה מקום לצלוח אותם יחדיו, ותוך שיתוף פעולה. במצב דברים שכזה על כל צד לקחת בחשבון, באופן רציני וכבד משקל, את האינטרסים של הצד האחר, השותף לדרך. אם ברגיל "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), הרי שבמערכות יחסים חוזיות שאלה הן מאפייניהן על אחת כמה וכמה.
נמצא שחובת תום לב מוגברת היא צו השעה ביחס למערכות היחסים הזכייניות שבין הצדדים.