חיזוק לדברים אנו מוצאים גם בסעיף 19.2 להסכמים המפנה למקרי הביטול שבסעיף 19.1, וקובע כי "בקרות כל אחד מהמקרים המתוארים בסעיף 17.1 [צ"ל 19.1] להסכם זה לעיל, מבלי לגרוע מכל זכות אחרת שתעמוד לרשות החברה על פי הסכם זה ו/או על פי דין, מיד עם דרישתה הראשונה של החברה לכך, יחדל הזכיין באופן מיידי מהפעלת וניהול הסניף". כלומר, מכאן אנו למדים שהאפשרות להוביל להפסקת פעילות הזכיין אינה מתמצה רק במקרי הביטול שבסעיף 19.1 להסכמים, שהרי סעיף 19.2 מציין במפורש זכויות אחרות העומדות לרשות החברה על פי דין. כל אלה מראים כי הנתבעים יכלו בהחלט לצפות למערכת יחסים עסקית ארוכת שנים. אך לא נראה לי סביר שיוכלו לצפות למערכת יחסים ללא קץ, באופן שיוכלו גם להוריש את החנויות לילדיהם, כפי שהצהירו בתצהיריהם לפניי (ראו לעיל בפסקה 53).
- שעה שבוססה חובת תום מוגברת, כחלה במערכת היחסים שבין הצדדים, הגיעה העת לבחון את השלכותיה על הביטול שביטלה חברת מקס את הזיכיונות.
השלכת חובת תום הלב המוגברת על כוח הביטול העומד לרשות חברת מקס
- החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת חלה על הצדדים לחוזה בתקופת חייו. היא חלה גם על מי שיבקש לסיימו בדרך של ביטול.
כלל יסוד הוא כי כוח הביטול, הנתון לצד לחוזה, צריך להיות מופעל בתום-לב. כך הוא ביחס לכוח הביטול וכך הוא ביחס "לכל זכות או כוח אחרים" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 367 (כרך שני; 2020) (להלן: פרידמן וכהן)). ישנם מקרים שבהם תובנת יסוד זה מקבלת משקל של ממש. "במסגרת זו ניתן לכלול מצבים שבהם גורם הביטול נזק חמור ביותר לצד השני, זאת מבלי שיש לבעל ברירת הביטול אינטרס מוצדק שבכוחו להצדיק תוצאה זו" (שם, בעמ' 370). מקרה נוסף נוגע במצב שבו "גורם הביטול לחילוט או לאובדן בלתי מוצדק של השקעותיו של הצד שכנגד" (שם).
דבריהם אלה יפים במיוחד ביחס לחוזי הזכיינות שעל הפרק, שבוטלו על ידי חברת מקס, בהוראתו של מר מקס. אלה הם הסכמים שאמורים להיות ארוכי טווח. הם עוררו הסתמכות רבה אצל הזכיינים עצמם. ברור שביטולם עלול להזיק להם במידה עצומה, ואף להוריד לטמיון את פעילותם העסקית. על רקע זה על מעניקת הזיכיון לבחון היטב האם אכן עומד לרשותה אינטרס שבכוחו להצדיק את צעד הביטול. זוהי מצוותה של חובת תום הלב המוגברת החלה בנסיבות אלה. הפרתה עלולה להוביל לאובדן השקעות הצד שכנגד ולשלילה של רווחים שציפה להרוויח, לאחר שהוציא את ההוצאות הכבדות הנדרשות להפעלת הסניפים.
- כיצד משליכה חובת תום הלב המוגברת על הפעלת כוח הביטול ביחס לחוזי זכיינות מהסוג העומד על הפרק? בנסיבות העניין אין צורך להציג את התמונה בכללותה. די אם נמקד המבט בשתי נגזרות חשובות: האחת היא חובת ההנמקה; והשנייה היא חובת הבדיקה כי אכן קיים בסיס עובדתי נאות לביטול המבוקש.
- חובת הנמקה כיצד?
סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) קובע את דרך הביטול, ומסתפק באמירה כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; ...". ומה לגבי הנמקת הביטול? חובת הנמקה כללית אינה בנמצא. זו אינה מצויה בסעיף 8 לחוק, והיא גם לא נגזרת מהדין הכללי (פרידמן וכהן, בעמ' 350). יחד עם זאת יתכנו מצבים שבהם אכן נדרשת הנמקה, ואי-הנמקה תפגע בתוקף הביטול. פרידמן וכהן מציינים כי "נראה לנו שתוצאה זו אפשרית, באותם מקרים שבהם דרישת ההנמקה אינה מופרכת, זאת כאשר הצד השני שביקש הנמקה אכן לא יכול היה לדעת מהי סיבת הביטול" (שם, בעמ' 351).