במקרה הנוכחי, ניתן פיצוי כספי בגין הפרת ההסכם ביחס לסניף בת-ים. לא בוססה זכאות לפיצוי כספי נוסף. אינני סבור כי יש לפסוק פיצוי בגין נזקים לא ממוניים. כפי שצוין בעניין אנגלו-סכסון גם בענייננו מדובר ביחסים עסקיים בבסיסם, ולא התרשמתי שהתנהלותו של מר מקס הייתה כרוכה בזדון, אלא בחוסר תום לב אובייקטיבי.
אין מקום להטיל אחריות אישית על מר מקס
- לא מצאתי להטיל אחריות אישית על מר מקס, ולחייבו אישית בפיצוי שנפסק לעיל. הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בחברה אינה עניין של מה בכך (ראו בהרחבה הדיון בת"א (מחוזי ת"א) 41953-01-17 קנפלר נ' נחמיה (פורסם במאגרים; 2026)). בנסיבות המקרה שעל הפרק מדובר באחריות בגין הפרה חוזית. וכפי שפסק כב' השופט דנציגר "ההתקשרות החוזית היא עם החברה ולפיכך, במצב דברים שכזה, הכלל הוא שאין האורגנים ונושאי המשרה חבים בגין הפרות החוזה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה" (ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398, בפסקה 43 (2010)). ועוד הוסיף כי "המקרים שבהם תוטל אחריות חוזית על אורגנים ונושאי המשרה בחברה יהיו חריגים יותר" (שם; אומנם חוות דעתו הייתה זו של מיעוט, אך לא לעניין זה).
המלאכה לבסס חריגים שכאלה בהקשר החוזי היא קשה, בשים לב ליכולתם של הצדדים לחוזה עם החברה להתעקש לכלול הוראות המוסיפות בטוחות אישית של נושאי המשרה בה (ראו הדיון אצל יעד רותם "חובת הזהירות של נושאי משרה בחברות קטנות ובינוניות כלפי נושי החברה" ספר אליהו מצא 813,839 (אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה, שרון חנס ורענן גלעדי עורכים, 2015)). והיפה לחברות קטנות ובינוניות יפה גם לחברות גדולות, מכוח קל וחומר.
- בנסיבות המקרה הנוכחי לא מיוחסת למר מקס מרמה או הטעיה. התרשמתי כי פעל מתוך חשדות אמיתיים ברמה הסובייקטיבית, ואכן ההתנהלות הכללית יכלה לעורר חשד. אומנם ביטול ההסכמים נעשה שלא כדין; אך אם נטיל אחריות אישית על נושא משרה בחברה, בכל מקרה שבו החברה ביטלה את ההסכם שלא כדין, לא יוותר שריד ופליט לעקרון האחריות המשפטית הנפרדת שלה. תרופתם של התובעים שכנגד הוא בקבלת פיצוי מהחברה, וכך אני מורה.
טענת חברת מקס לגזל סודות מסחריים ולהפרת חובת סודיות
- חברת מקס טוענת כי סודותיה המסחריים נגזלו, ושחובת הסודיות שהנתבעים חבו בה הופרה.
- אלא שטענה זו ניצבת לפני קושי. הגורם המרכזי העומד בבסיס הטענה הוא מר שמשון, אך מר מקס הודה בעדותו כי זה לא הפעיל בפועל את החנויות (עמ' 83, ש. 33 ואילך). מכאן שגם הוא הודה שמר שמשון היה משקיע פסיבי בפעילות החנויות, ושאלה נוהלו הלכה למעשה על ידי אחרים. לפיכך, לא ברור שמר שמשון בכלל היה חשוף למידע ולסודות המסחריים שליוו את הפעילות השוטפת.
ועדיין, למרות חלקו הדומיננטי של מר שמשון, אין הוא בגדר הנתבע היחיד, ובין הנתבעים ישנם כאלה שהפעילו את החנויות הלכה למעשה. האם בוססה עילה זו נגדם? התשובה היא בשלילה. זאת הן משום שהטענה לא בוססה לגופה, הן משום שכפי שכבר צויין, הקמת העסק המתחרה והפעלתו הייתה כדין, בשים לב להפרת ההסכם על ידי חברת מקס, וביטולו שלא כדין.
- בכל הנוגע בדברים לגופם מוטל הנטל על חברת מקס להוכיח את טענותיה, ולא ניתן להסתפק בעניין זה באמירות כלליות. כך למשל אין די בחשיפה לרשימת לקוחות או ספקים. יש לבסס שרשימות אלה נושאות "מטען סודיות דרוש" כדי לבסס עילת גזל (ע"א 10545/09 מרדכי בטאן נ' INC 1988 INTEGRA MICROSYSTEMS (פורסם במאגרים; 2012; בפסקאות 11-10 לחוות דעתה של כב' השופטת, כתוארה אז, חיות)).
וברוח דומה נקבע בפסיקה כי בחינת גזל סוד מסחרי דורשת השוואה בין המידע שנלקח והסוד המוגן, תוך בחינת היתרון התחרותי והמאמץ שהושקע בפיתוחו (ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ, נא(3) 421, בפסקה 9 (1997)). ועוד נפסק כי נטל ההוכחה מוטל על התובע להראות שהמידע הספציפי שבו נעשה שימוש (כגון זהות ספק) אכן מהווה סוד מסחרי וכי נעשה בו שימוש אסור (ע"א 2154/07 עוזיאל בריח נ' אבגנים (פורסם במאגרים; 2010; בפסקה 16). עוד נפסק כי יסוד ה"שימוש" או ה"נטילה" בעוולת גזל סוד מסחרי מחייב הוכחה שהנתבע אכן הגיע למידע המוגן ויכול לשחזרו או להשתמש בו (בג"ץ 4675/03 פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב (פרסם במאגרים; 2011; בפסקה 43 לחוות דעתה של כב' השופטת (בדימ') פרוקצ'יה)).
- כל אלה לא הוכחו על ידי חברת מקס.
כל שטען מר מקס בתצהיריו הוא שחברת סופר סטוק מחקה את אותו פורמט פעילות, ושהיא מוכרת את אותם מוצרים ופועלת מול אותם ספקים (פסקה 22 לתצהיר מקס שכנגד, ופסקה 20 לתצהיר מקס בתביעת אשדוד). אלא שאמירות אלה, הכלליות באופיין, לא גובו בראיות.