מועד או להעבירם לידי אנשים אחרים כדי שיחזיקו בהם מטעמם כך שלא יהיו עוד בהחזקתם ביום הוצאת הצו.
זאת ועוד. בחיים המודרניים של זמננו הנגישות אל חפץ מסוים אינה כרוכה בהכרח בהחזקתו הפיזית. לעתים יכול אדם להגיע "בלחיצת כפתור" אל מידע המצוי בשליטתו, אך לא בהחזקתו הפיזית. את המסמכים שהחזיקו בעבר בני-אדם במגירה, בספרייה או בארכיון, מחליפים כיום, במקרים רבים, מאגרי מידע ברשת האינטרנט. כך למשל מקבלים לקוחות הבנקים מידע שוטף על פעולות בחשבונותיהם דרך האינטרנט ובאמצעות שימוש בססמה מזהה שמאפשרת להם, ולהם בלבד, נגישות מיידית אל המידע וכן את הנפקתו המיידית בצורה של מסמך. בצורה דומה מנויים בני-אדם על חשבונות דואר אלקטרוני שניתן להגיע אליהם, באמצעות ססמה, דרך כל מחשב המחובר לאינטרנט, בכל מקום ברחבי העולם, להדפיסם ולקבל את המידע בדרך של מסמך. התפתחויות אלה מחלישות במידה רבה את הקשר בין הנגישות או הזמינות של חפץ לבין החזקתו הפיזית. הן מלמדות כי מהיעדר החזקתו הפיזית של החפץ אין לגזור בהכרח את היעדר הנגישות אל אותו חפץ. בנסיבות אלה, כדי לקיים את תכליתו של סעיף 43 בנסיבות חיינו כיום, תכלית שהיא קידום החקירה או המשפט, מן הראוי לפרש את סעיף 43 כך שצו על-פיו יוכל להשתרע גם על חפצים אשר למי שהצו מופנה אליו שליטה עליהם במובן זה שבכוחו למוסרם או להציגם.
- המערער לא טען, לא בגלגוליה המוקדמים של הפרשה ולא בפנינו, כי חלק מהמסמכים שהוא נדרש להמציא אינם נמצאים בשליטתו או בהישג ידו (וראו גם את האמור בעמ' 9 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה). טענותיו היו כי אינו חייב למסור את המסמכים אם בשל קיומה של זכות שתיקה (טענתו בדיון הקודם) ואם בהסתמך על פרשנותו של סעיף 43, שעל-פיה הוא חייב למסור רק מסמכים אשר בהחזקתו הפיזית (טענתו בפנינו). במצב דברים זה היה מקום להורות למערער למסור את כל המסמכים המנויים בצווים. זו התוצאה המתבקשת מהצטברותם של אלה: א. הצווים הוצאו כחוק; ב. אין מניעה למערער להמציא את המסמכים; ג. אין בפי המערער כל טענה בדבר חשש להפללה עצמית על-ידי מסירת המסמכים.
לאור תוצאה זו, אף לא נדרש שנחווה דעה במחלוקת שהתעוררה בין בעלי-הדין בפנינו בדבר קיום סמכות לבית-המשפט, מוציא הצו לפי סעיף 43, לקיים ביקורת שיפוטית על אופן קיום הצו ומידתו ועל מהותה של סמכות זו. אולם לדברים שאמרנו כאן יש סייג הנובע מטענה שהועלתה על-ידי סניגורו של המערער בשלהי הדיון. טענתו הייתה שאמנם המערער לא טען לאורך כל הדיונים כי אין ביכולתו להמציא את המסמכים המבוקשים בצווים, אולם לדבריו מידת שליטתו של המערער, לפחות בחלק