יצוין, כי עדויותיהם של איתי שפיר ואירית קינן הובאו לצורך "עדות אופי", ואינן קשורות באופן ישיר למחלוקת שבין הצדדים. לאחר שעיינתי בתצהיריהם ושמעתי את עדותם, איני סבור כי הם נחוצים לצורך הכרעה במחלוקת שלפניי, ועל כן איני מוצא לנכון לפרט תוכן עדותם, והם לא שימשו לי כבסיס או הנחה, ביחס למי מהצדדים, לצורך הדיון שלהלן.
- הצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב, לבקשתם.
דיון
הפרת חוזה וסעד האכיפה
- נדון כעת בטענות התובע לקיומו של הסכם, הפרתו על ידי הנתבעים וזכאותו לסעד האכיפה.
- השאלה המרכזית הנשאלת היא האם נכרת הסכם מחייב בין התובע והנתבע לשותפות בנתבעת, כטענת התובע. לטעמי, יש להשיב על כך בחיוב.
- אין מחלוקת, כי בין הצדדים הוחלפו טיוטות של "הסכם אופציה להקצאת מניות" לתובע, אשר אף אחת מהן לא נחתמה. ואולם, אף בהיעדרו של הסכם חתום ייתכנו מקרים בהם יוכר קיומו של חוזה בין הצדדים. לצורך כך, יש לבחון, האם בבחינת מכלול התנהלות הצדדים ניתן להצביע על מועד בו נכרת חוזה בדרך של הצעה וקיבול, בהתאם לאמור בסעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – "החוק").
המסגרת הנורמטיבית
- סעיף 2 לחוק קובע: "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה..". ההצעה צריכה להיות מסוימת – מלאה ומדויקת במידה מספקת – עד שניתן יהיה לראות באמור בה, עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא ומתן משלים נוסף (ראו ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260 (1976); א' ברק פרשנות במשפט כרך רביעי - פרשנות החוזה 52 (2001)).
- סעיף 5 לחוק קובע: "הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה". סעיף 6 לחוק קובע, כי הקיבול יכול להיעשות בהתנהגות. בכלל זה, בנסיבות מסוימות קיבול יכול להיעשות אף בשתיקה. בין אם נעשה בהודעה ובין אם בהתנהגות (אקטיבית או פסיבית), תנאי לקיבול הוא קיומה של גמירת דעת של הניצע להיקשר בחוזה מחייב.
- סעיף 26 לחוק קובע, כי ניתן להשלים פרטים חסרים בחוזה. אולם, השלמת פרטים תיעשה רק מקום שיש חוזה ומתקיימים יסודותיו, שהם הצעה, קיבול, גמירות דעת ומסוימות. "חוזה שנכרת...צריך להיות שלם, לא מושלם" (ג' שלו דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 175 (2005)). מסוימות של חוזה מהווה דרישה בפני עצמה להצעה ואף יכולה לשמש מבחן עזר לגמירת דעת (עע"מ 10705/08 שרה בן חמו נ' פרזות חב' ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים (23.11.2010)).
- במועד כריתת החוזה צריכות להתקיים דרישות גמירת הדעת והמסוימות, הן ביחס להצעה והן ביחס לקיבול. לצורך איתור רגע כריתת החוזה ניתן להתייחס למכלול התנהלות הצדדים במהלך המשא ומתן לגיבוש תנאי החוזה ואף לזו שלאחר הכריתה. ואולם, יש להצביע על מועד אחד בזמן בו נתגבש החוזה (ע"א 10859/07 חברה קדישא גחש"א שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל-אביב-יפו והמחוז (ע"ר) נ' לוי (22.1.2012)).
- גמירות דעת הצדדים נלמדת באופן אובייקטיבי מאמות מידה חיצוניות, וכוללת את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי כתיבת המסמך וכן את תוכן המסמך עצמו (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 174-172 (להלן: "שלו"); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (1991), עמ' 157-156 (להלן: "פרידמן וכהן")). נזכיר, כי ביחס לזיכרון דברים נקבע, כי בבחינת תוכנו של זיכרון הדברים יש לשים לב לשני עניינים הכרוכים האחד בשני: האחד, יסודות העסקה שהצדדים קבעו בהסכם; והשני, "נוסחת הקשר" שנקבעה בזיכרון הדברים בינו לבין ההסכם הפורמאלי שאמור להיחתם בעתיד (ע"א 158/77 הנ"ל, בפסקה 6). כמו כן, התנהגותם של הצדדים בטרם ולאחר גיבושו של זיכרון הדברים יכולה ללמד האם ב"זמן אמת" כוונתם היתה להתקשר בהסכם מחייב, אם לאו (ראו למשל: ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931, 937 (2004)).
- המסוימות באה לידי ביטוי בכך שהפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים וכתובים. פרטים אלה כוללים "דברים הכרחיים, כגון: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומסים, אם אין הוראה אחרת עליהם בחוק..." (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974)).
- עם השנים רוככה דרישת המסוימות בפסיקה, ובתי המשפט הכירו בהסכם כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את "התנאים החיוניים לעסקה", וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989)). השלמה כאמור לא תיעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי-הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998); ע"א 692/86 הנ"ל, בעמ' 66).