"רן שלום,
ראשית, ברכות על חתימת ההסכם אתמול עם פלאפון. כמובן שהייתי שמח להיות נוכח ולדעת מזה עוד קודם בתור שותף בחברה.... (כך במקור – א' פ').
שנית, מבקש אני לקבוע מועד לחתימה על הסכם לגבי השותפות שלי בחברה כפי שסוכמה עימכם ועל בסיס ההסכם שהוכן על ידך ועם עורכי הדין שלי. בשיחתי עם רמי מלפני כשבוע סוכם ונאמר על ידו שחתימה על ההסכם בינינו לשותפות כפי שגובשה תיחתם מיד לאחר חתימה על הסכם מול מפעיל סלולרי. מאחר וכך נחתם אתמול עם פלאפון אשמח שנסגור גם זאת".
- אף לכך לא קיבל התובע תגובה. בחקירתו, לא סיפק עו"ד אפרתי תשובה לשאלה, אם כגרסתו, שלא דובר על שותפות בין הצדדים, מדוע לא ענה לתובע, כי אין הוא יודע על מה מדובר, כאשר התובע כותב שהוא רואה עצמו שותף בחברה, וכן מעוניין לחתום על הסכם לגבי "השותפות" שלו בחברה (פרו' עמ' 406-405). מדוע, אם כן, לא העמיד אותו עו"ד אפרתי בזמן אמת על טעותו? עו"ד אפרתי ענה, כי הוא אינו משיב לכל מייל ו"אינו עובד אצל התובע" (פרו' עמ' 406, שו' 32). גרסה זו אין בידי לקבל.
- מהתנהלות הנתבעים עולה, כי לאחר שנחתם ההסכם עם פלאפון לא התעניינו יותר בשירותיו של התובע, דבר המעלה יותר מחיזוק לגרסתו של התובע, שלאחר שהנתבעים קיבלו ממנו את המידע שהיה נחוץ להם כדי לחתום על הסכם עם ספק מארח, לא היה להם עוד צורך בתובע, ובנסיבות אלו עולה החשד לגבי תום ליבם של הנתבעים בכוונתם להתקשר עם התובע בהסכם מלכתחילה.
- במאמר מוסגר ייאמר, כי גם לו הייתי מגיע למסקנה אחרת, לפיה לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, הרי שניתן היה לאכוף את ההסכם מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, מכוח עיקרון תום הלב בניהול משא ומתן (ראו גם ע"א 800/75 קוט נ' ארגון הדיירים, פ"ד לא(3) 813 (1977); ע"א 416/89 גל-אור נ' חברת כלל, פ"ד מו (2) 177 (1992); ע"א 579/83 זוננשטיין נ' גבסו, פ"ד מב(2) 278 (1992); ע"א 6370/00 קל בנין נ' ע.ר.מ. רעננה, פ"ד נו(3) 289 (2002)). אולם, מאחר שאין זו מסקנתי, איני נדרש לדון בכך.
- אף אם תמצי לומר, כי אין המדובר בהסכם שנכרת בין הצדדים, כי אז מקובלת עליי טענתו החלופית של התובע, כי בין הצדדים נכרת "זיכרון דברים" בעל-פה. הסיכום העקרוני מבטא את עיקרי ההסכם, תוך שהם מסכימים כי בהתקיימותו של תנאי מסוים, קבלת הרישיון ממשרד התקשורת וחתימה על הסכם עם מפעיל, ייחתם ביניהם בעתיד הסכם מפורט בכתב. בדומה לזיכרון דברים שנערך בכתב, זיכרון דברים זה מחייב.
- כאמור, לגרסתו של רמי לוי (ואיני מקבל אותה), אין כל הסכם בינו לבין התובע: "לא הגעתי איתו לאף סיכום" (פרו' עמ' 318, שו' 16). ובהמשך: "אף פעם לא הגעתי איתו להסכם" (פרו' עמ' 319, שו' 7). גרסה זו אינה חפה מקשיים, בלשון המעטה, שכן בד בבד המשיך להעיד: "ואם דיברנו דיברנו על אופציה סך הכל שאני אתן לו אופציה, שאם במידה והוא יעשה עבודה, במקום כסף שהוא יוכל לקבל מניות. זהו" (פרו' עמ' 318, שו' 24 -25). כלומר, בסופו של דבר, גם אם באופן מפותל, הודה הנתבע בקיומו של הסכם כלשהו עם התובע, הדומה ביסודותיו להסכם שהתובע טוען לו, שהיה בבסיס קיום הקשר ביניהם.
- רמי לוי גם הודה בחקירתו, כי הוא זה אשר גרם להפסקת שירותיו של התובע: "החלטתי להפסיק את העבודה גם אחרי ש, ככה, בהתחלה שהיינו בפגישה בפלאפון, ראיתי שהפגישה לא מועילה, לא רק שהיא לא מועילה, היא מזיקה, ואז אמרתי לו, אני מבקש ממך יותר, זאת אומרת, שלא תעלה יותר איתי לפגישות" (פרו' עמ' 318, שו' 30 ואילך. וכן ראו פרו' עמ' 321, שו' 18-11).