דנגץ 30682-08-25 נציב שירות המדינה נ' לביא זכויות האזרח מינהל תקין ועידוד ההתיישבות (ע"ר) - חלק 23

ההליך ועונשו - על יחסיות הזמן

15. הזכרתי לעיל את המקום המרכזי שתפס בטיעוני המבקשת החשש מפני מצב שבו הליך הפיטורין יהיה בבחינת 'the process is the punishment' עבור הממונה. ואולם, דומני כי בענייננו חשש זה, מפני מחיריו של ההליך, שאינם תלויים בתוצאתו הסופית - קיבל ביטוי אחר לחלוטין, ומי שחווה זאת הוא דווקא השר.  כך, אמנם נקבע עתה כי צדק בטענותיו, אך בשים לב לתקופה שעוד נותרה לו לכהן כשר, פסק דיננו עבורו הוא כאתרוגים אחרי סוכות.
16. כפי שפירט חברי הנשיא בחוות דעתו, בקשת השר להעביר מכהונתה את הממונה על התחרות הועברה לנציב שירות המדינה ביום 28.1.2024. רק בחלוף כ-7 חודשים ארוכים של "בדיקה מקדימה" (ראו והשוו: בג"ץ 5483/95 גינדי נ' שר הדתות, פ"ד מט(5) 661,671-670 (1996)), ולאחר שהוגשה עתירה בעניין, 'זכה' השר לקבל ביום 12.8.2024 החלטה סופית מאת הנציב, מיוסדת על חוות דעת משפטית של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט ציבורי-מינהלי), ובה הוּדע כי "אין מקום לכנס את ועדת המינויים בהתאם לבקשתך".  מכאן, שנתיים של התדיינות בבית משפט זה, אשר תוצאתן היא שנקבע - פעמיים - כי לא היתה הצדקה לסירוב לדון בבקשת השר.  כעת, כאשר הכנסת התפזרה, וכהונת הממשלה, והשר בתוכה, קרובות לסיומן, חוזר השר לנקודת ההתחלה של ההליך, כאשר בקשתו המקורית טרם זכתה לדיון לגופה; ידועה האמירה כי 'צדק מאוחר הוא צדק שנשלל'; כך הוא המצב גם בעניין שלפנינו, שנחתם עם פסק דין שהוא במידה רבה "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר" (משלי כו, א).
17. על 'תרומתה' של המבקשת למצב הדברים המתואר כבר עמדתי, אך דומני כי גם לנו בבית המשפט, ישנה אחריות מוסדית למניעת הישנות הדברים, במבט צופה פני עתיד. בהקשר זה, שוּמה עלינו לזכור כי לא הרי 'זמן שיפוטי' כהרי זמנו של נבחר ציבור.  לכל ידוע כי אחד ההבדלים הבסיסיים ביותר בכל מדינה דמוקרטית, בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, לבין הרשות השופטת, נעוץ בכך שלהבדיל משופטים, אשר מתמנים לתקופות כהונה ארוכות, ואינם נדרשים להתמנות או להיבחר מחדש, החברים ברשויות הפוליטיות, נבחרים או מתמנים לתקופות כהונה קצובות וקצרות יחסית (לתיאור קלאסי של מצב דברים זה והטעמים המונחים ביסודו, כמו גם של השלכותיו הרבות על ביזור הכוח בין הרשויות ראו: אלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי הפדרליסט (מאמר 78) (אהרן אמיר מתרגם 2004)).  בתום תקופת כהונתם, נדרשים נבחרי הציבור לשוב אל הציבור, ולבקש את אמונו מחדש, על בסיס פועלם והישגיהם במהלך תקופת הכהונה.
18. דברים אלו, ידועים לכל, משמיעים מאליהם כי לא ניתן להשלים עם מצב שבו נמנע מנבחר ציבור לפעול כדין, כפי שנקבע כבר בסיומם של שני הליכים משפטיים - על-פי השקפתו, כאשר עד שקיבל אישור (ואישור נוסף) מבית המשפט, כי הוא ביקש לנהוג בהתאם לדין (בבקשתו לשמוע את המלצת הוועדה; אשר לעצם בקשת הפיטורין, אדגיש שוב, אינני נוקט עמדה), באה כהונתו לכדי סיום. אמנם, במונחי 'שנות משפט', פרק זמן של 3 שנים אכן אינו חריג לרעה במחוזותינו, לצורך בירור עתירה לבג"ץ המתגלגלת לכדי דיון נוסף.  ברם, עבור נבחרי ציבור מדובר בפרק זמן המכסה את רוב שנות הכהונה, ולעיתים קרובות אף למעלה מכך; חלילה לנו כי נִדָּמֶה לאותו שומר סף אימתני המכריז כי "שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך.  עכשיו אני הולך לסגור אותה" (פרנץ קפקא "לפני החוק" גזר הדין וסיפורים אחרים 86 (אילנה המרמן מתרגמת 1997)).  לצד חוסר ההוגנות של התנהלות כאמור כלפי השר, אשר עומדת לו בפועלו חזקת תקינות (ראו למשל: בג"ץ 8173/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 55 לפסק הדין של השופט שטיין [נבו] (22.5.2022)), מטריד במיוחד הוא הגירעון הדמוקרטי שנוצר כתוצאה ממנה, אשר בעטיו עלולים אנו להגיע למצב בו "מאבד הציבור את אמונו הן בכוחם של פוליטיקאים להחליט ולשלוט, הן בסמכותם ובתבונתם של משפטנים לייעץ, והן ביכולתו שלו להשפיע על מהלך החיים במדינה דמוקרטית" (גביזון ולבונטין, עמוד 267).
19. מכל הטעמים הנזכרים, אני מתקשה לקבל את עמדתו של חברי הנשיא, המתאר את התמשכות ההליכים בדנן כתוצאה טבעית, פחות או יותר, "של אופיו התקדימי של ההליך שבפנינו, הנסוב על סוגיות משפטיות שטרם זכו לליבון מספק" וסבור כי ניתן להסתפק בציפיה כי "עתה, משהתבהרה המסגרת הנורמטיבית, [...] הליכים עתידיים, ככל שיהיו, יתנהלו ביעילות ובמהירות הראויות" (פסקה 84). במישור המעשי, ובמבט צופה פני עתיד, סבורני כי גם כאשר מתגלגלות לפתחנו סוגיות תקדימיות - "חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דברים לב, יז) - ניטיב לעשות אם נמצא דרכים לאפשר לרשות הנבחרת להמשיך ולפעול, ככל הניתן, בעניין הקונקרטי אותו היא מבקשת לקדם, בפרט מקום שבו עומדת כבר לזכותה קביעה של בית משפט זה כי היא פועלת כדין, או כאשר ניתן לבודד את המקרה הקונקרטי ולהימנע מהשלכות רוחב מטרידות (לקו פעולה כזה ראו: דנ"מ 5331/24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' עזניה קלמנט [נבו] (8.7.2024); דנג"ץ 54128-11-25 משמר הדמוקרטיה הישראלית נ' שר המשפטים, פסקה 3 [נבו] (4.12.2025); בג"ץ 15779-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת [נבו] (2.7.2025)).
20. במבט רחב עוד יותר, ובשים לב לתיקים רבים המגיעים לשולחננו, אשר בהם מתבקשים סעדים זמניים דחופים של עיכוב פעולת הרשות עוד בראשית הדרך, ראוי שתהא לאותו 'קושי אנטי-רובני' מיוחד אשר נגרם בעטיין של עכּבות משפטיות, השפעה רבה על הדיון שאנו עורכים במסגרת 'מקבילית הכוחות' המפורסמת. כך למשל, במישור סיכויי העתירה, יש לתת משקל רב לחזקת התקינות המנהלית, בפרט כשעסקינן בנבחרי ציבור, ולהציב רף ראייתי גבוה יותר לגבי התערבות מוקדמת בפעולה הנתקפת, לעומת המצב הרגיל (ראו: בג"ץ 3330/97 עיריית אור יהודה נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 472,478 (1997); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 29,441 (2017)).  במישור 'מאזן הנוחות' ראוי כי ניתן את הדעת גם לנזק החמור שנגרם "לציבור כולו", במקרה שבו נמנע מרשות נבחרת לממש את השקפתה, בתואנות אשר יתבררו בסוף הדרך כשגויות (ראו והשוו: בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367,381 (1997)).  ברי גם, כי במקרים החריגים שבהם - אחרי שהזהרנו עצמנו בכל האזהרות הנ"ל - נמצא כי יש מקום לעכב את ביצוע החלטת הדרג הנבחר עד להשלמת ההליך, יש צורך להחיש את בירור העניין בהתאם; זאת, על מנת למנוע מצב שבו מה שיחרוץ את גורלה של עתירה הוא לא הדין המהותי שחל בעניינה, אלא משך הזמן שנדרש לצורך בירורה (ראו והשוו: בג"ץ 35011-06-26 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת [נבו] (3.9.2026); וכן את גלגולי העתירה בבג"ץ 75050-01-25 לשכת עורכי הדין נ' הכנסת [נבו]).
21. על אף ההסכמות אליהן הגענו לגבי שורת הדין, ולמרות ש"אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (פירוש מצודת דוד על משלי טו, ל), אין לכּחד - סיום הסאגה הארוכה לא מביא עִמו קורת רוח רבה. זאת, לא רק בשל טבעו של הנושא העומד על הפרק, אלא גם מחמת כל אותן 'החצנות שליליות' של ההליכים, אותן מניתי לעיל, ושכעת הן כבר בגדר "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו).
22. בשולי הדברים: בתקופה זו אני חובש 'כובע' נוסף כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, ולכן נמנע מלהתייחס לדברי חברי בפסקה 88.