יעל וילנר
שופטת
השופטת רות רונן:
אני מסכימה למסקנתו הברורה של חברי המשנה לנשיא נ' סולברג בחוות דעתו. אף לטעמי קשה מאוד אם לא בלתי אפשרי למצוא צד זכות בחוק הנתקף בעתירה שלפנינו, בכל היבט בו ניתן לבחון אותו. זאת בוודאי כאשר המשיבים לא העלו טענות לזכותו.
שתי הערות קצרות מטעמי.
ראשית, חברי ביסס את חוות דעתו הן על הפגמים התהליכיים בחוק והן על הפגמים המהותיים בו. אני סבורה כי הפגמים הללו כרוכים אלה באלה, ולא בכדי החוק לוקה בשני סוגי הפגמים הללו. כך, הדרישות התהליכיות לקראת חקיקתו של דבר חוק של הכנסת, נועדו לאפשר דיון מקיף ומעמיק בהצעות חוק לפני קבלתן, וזאת - כדי להבטיח ככל האפשר שדברי חקיקה לא ראויים, בין היתר משום שהם אינם עומדים בערכי היסוד של מדינת ישראל - לא יתקבלו בכנסת.
בענייננו, ניתן להניח כי אילו היה החוק עומד בהסדרים התהליכיים, קרי אילו הייתה הצעת החוק נדרשת לקבל אישור בקריאה טרומית; אילו היה מתקיים לגביה לאחר מכן הליך של הכנה לקריאה ראשונה ובמסגרתו - דיון ציבורי מהותי ודיון במליאת הכנסת כנדרש; או אילו הייתה הצעת החוק עוברת בכור ההיתוך של עבודת מטה ממשלתית מסודרת ועבודה של הוועדה עצמה - היא לא הייתה מבשילה לכדי הנוסח שהתקבל בסופו של דבר על כל הפגמים והליקויים בו.
שנית, חברי קבע - ואף לכך אני מסכימה - כי החוק פוגע פגיעה בלתי מידתית בזכות לשוויון. אולם מעבר לפגיעה זו, אני סבורה - כמו חברתי השופטת ד' ברק-ארז (שחוות דעתה הובאה כעת לעיוני), כי החוק פוגע גם בעקרון שלטון החוק.
בבג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת [נבו] (1.1.2024) (להלן: בג"ץ הסבירות), הורה בית משפט זה בדעת רוב על פסילת תיקון 3 לחוק יסוד: השפיטה. זאת בשל פגיעתו הקשה בשני עקרונות אשר נמנים עם ערכי היסוד של מדינת ישראל ובמאפייניה הגרעיניים כמדינה יהודית ודמוקרטית, שאחד מהם הוא עקרון שלטון החוק. בהקשר זה נקבע כי "משמעותו הבסיסית של עקרון שלטון החוק במדינה דמוקרטית היא ש'אין איש או גוף שהוא מעל למשפט'" (בג"ץ הסבירות, פסקה 158 לפסק דינה של הנשיאה בדימ' א' חיות); וכי מצב בו קיימת חובה משפטית, אך הוסרו האמצעים אשר מאפשרים את אכיפתה, במילים אחרות "יש דין, אך אין דיין", משמעותו פטור מחובת הציות לחוק - "באין דיין, ייעלם אף הדין עמו" (שם, פסקה 160).
תיקון החוק שלפנינו יוצר, באופן מובהק, מצב דומה. כפי שציין חברי המשנה לנשיא נ' סולברג (פסקה 65 לפסק דינו), החוק אינו גורע כמלוא הנימה מעצם חובת השירות המוטלת על בני הישיבות כהגדרתם בו; ויחד עם זאת, הוא מסיר מעליהם את מנגנוני האכיפה הפליליים אשר נועדו לאכוף ולהוציא אל הפועל את החובה הזו. כך עולה, באופן כמעט מוצהר, גם מהסדרי החוק ומתכליותיו, אשר שונו לקראת הקריאה השנייה והשלישית - מהסדרת חובת השירות להסרת אמצעי האכיפה (ראו בהרחבה בחוות דעתו של חברי המשנה לנשיא נ' סולברג).