ניתוק הקשר החוקי שבין הילד לבין הוריו הביולוגיים... מהווה אחד הנדבכים המרכזיים של הליך האימוץ. מדובר ברכיב משמעותי ביותר לצורך כינון יחסי הורות בדרך של אימוץ, המוסדר במערכת הוראות קפדנית וברורה. אין להלום ניתוק זיקה חוקית ביולוגית או גנטית כלאחר יד, באמצעות יצירת צו "פסיקתי", תוך התעלמות ממצוות המחוקק וממערכת הכללים הברורה שנקבעה על ידו בהקשר זה" (שם, בפסקאות 26-25 לפסק דינו של השופט מינץ).
הדברים הברורים יפים אף במקרה דנן.
- מעבר לכך, בחינת נסיבותיו של עניין ההורות ההסכמית מלמדת על השוני הברור בינו לבין ענייננו. ראשית, בעניין ההורות ההסכמית ניתן פסק דין במדינת אורגון בארצות הברית שקבע כי האשה היא ההורה הבלעדי של הקטינים ושלל את זכויות ההורות מהאם היולדת. לעומת זאת, בענייננו אין כל מסמך רשמי מטעם הרשויות בצפון קפריסין המלמד על ניתוק זיקתה של האם היולדת מהקטינים (ואף לא מסמך שנחזה להיות מסמך כזה). בשונה מעניין ההורות ההסכמית, במקרה דנן מדובר בטריטוריה שמדינת ישראל אינה מקיימת עמה יחסים דיפלומטיים או קונסולריים, כך שלא ניתן להתחקות אחר הדין המקומי, וממילא - גם אם היה בנמצא מסמך כאמור - ספק אם ניתן היה לייחס לו משקל מלא. שנית, בעניין ההורות ההסכמית לא הועלו כל טענות הנוגעות לניצול או פגיעה בזכויות של הגורמים המעורבים. שלישית, מבחינה דיונית אותו הליך עסק מעיקרו בסוגיה העקרונית בלבד, מאחר שהיועצת המשפטית לממשלה לא חתרה לתוצאה לפיה לא תינתן כלל הכרה להורות של האשה. רביעית, שופטי ההרכב הבהירו כולם כי לא הייתה אפשרות להחיל באותו מקרה את הוראותיו של חוק האימוץ (ראו: פסקאות 36-35 לפסק דינו של השופט מינץ, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ע' ברון; פסקה 7 לפסק דינו של השופט נ' סולברג. לא למותר להזכיר כי האחרון אף הדגיש בפסקה 11 כי "התוצאה שאליה הגענו, נטועה עמוק בדל"ת אמותיו של המקרה הפרטני שהובא לפנינו, בנסיבותיו הספציפיות, ונובעת בעיקר מן האופן שבו הוצגו טענות המדינה בשלב הערעור; אין להשליך ממנו למקרים אחרים").
- אם כן, אנו חוזרים ושבים לנקודת המוצא: חתימתה של האם היולדת על כתב ההסכמה כנוסחו בתקנות האימוץ היא מצוות המחוקק. האם יש לראות בנסיבותיו של המקרה דנן משום חריג לכלל זה? איני סבורה כך. לשיטתי, בחינה מהותית של שני המסמכים זה לצד זה - כתב ההסכמה הקבוע בתקנות האימוץ ותצהירי הוויתור שנחתמו בפועל - מלמדת כי הם אינם זהים במהותם וכי דרישת ההחתמה על כתב ההסכמה במקרה דנן אינה פורמלית גרידא.
- עיון מעמיק בתצהירי הוויתור (ראו בפסקה 30 לעיל) מלמד כי מוסדרים בהם בעיקרו של דבר שני נושאים. הראשון - הצהרתה של האם היולדת כי היא הסכימה לשמש כפונדקאית לעובר שנוצר מזרעו של המשיב הרלוונטי וכי אין לה כל קשר גנטי ליילוד. השני - ויתור על זכויותיה ביחס לקטין באופן בלתי חוזר והעברתן באופן מלא למשיב הרלוונטי, שהוא, כך מציין סעיף 5 לתצהיר, אביו של הקטין. במאמר מוסגר יוער כי תוצאות הבדיקות הגנטיות (שאישרו את הקשר הגנטי בין כל אחד מהקטינים לאביו) הוגשו לבית המשפט לענייני משפחה רק כשבועיים לאחר החתימה על תצהירי הוויתור. על כן, עולה קושי מכך שבתצהירים האמורים צוין כעניין שבעובדה כי המשיבים הם האבות הגנטיים של הקטינים - דבר שטרם התקבלה לגביו החלטה פורמאלית באותו שלב.
- מכל מקום, כפי שניתן להבין מהתיאור לעיל, תצהירי הוויתור חסרים מספר היבטים שמופיעים בכתב ההסכמה הקבוע בתקנות, ובכלל זה: הצגת האפשרות של ההורה להשאיר מזכרת או מכתב שיישמר בתיק האימוץ (סעיף 7 לכתב ההסכמה); שלילת הזכות לקבל מידע ביחס לילד והבהרה כי האימוץ אינו מפסיק את זכויות הילד כיורש של הוריו (סעיף 8 לכתב ההסכמה); הצגת זכותו של הילד, בהגיעו לגיל 18, לעיין בפנקס האימוצים ולקבל מידע על אודות ההורה (סעיף 11 לכתב ההסכמה); האפשרות של ההורה להתייעץ עם כל גורם בטרם החתימה ולהיות מלווה באדם נוסף במעמד זה (סעיף 12 לכתב ההסכמה). כפי שהדגשתי, לכל אחד מהיבטים אלה יש חשיבות רבה בנסיבות של אימוץ, ועל כן הדבר קיבל ביטוי מפורש בחוק האימוץ.
- בתצהירי הוויתור חסר עוד היבט חשוב - יכולתו של ההורה לחזור בו מההסכמה לאימוץ בנסיבות מסוימות. בהקשר זה יש לציין במיוחד את סעיף 10 לכתב ההסכמה שמסייג את העיקרון לפיו האימוץ הוא סופי בקבעו כי בית המשפט יתיר להורה לחזור בו בנסיבות הבאות:
"בית המשפט יהיה רשאי להתיר לי, לפי בקשתי לחזור בי מהסכמתי זו מטעמים מיוחדים שיירשמו ובלבד שבמועד הגשת הבקשה טרם חלפו 60 ימים מיום מסירת הילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו או מיום חתימתי על כתב הסכמה זה, לפי המאוחר, ובתנאי שטרם ניתן צו אימוץ.