בהקשר זה טען המשיב כי יש לדחות את טענת המערערים אשר לפיה לגורמים שהשיבו את התשובה דלעיל אין כל מושג לגבי אופן קביעת התמורה, שכן מדובר בגורמים בחברה אשר רכשה את החברה הרוכשת ועל כן יש להניח שכל המידע הרלוונטי מצוי בידיהם. כמו כן, לטענת המשיב, גב' ברן שהעידה מטעם המערערים לא סתרה את האמור.
בכל הנוגע לטענת המערערים כי הסתמכותו בית משפט קמא על תכתובת הדוא"ל האמורה מנוגדת לדיני הראיות, טען המשיב כי פקיד השומה, כרשות מנהלית, רשאי להסתמך על ראיות מנהליות, וכי על פי דין בערעור מס הכנסה אין בית המשפט כבול לכללי הראיות הרגילים ובידו לקבל כל ראיה שעליה ביסס המשיב את שומתו. עוד טען המשיב כי הנטל לסתור את הראיות שביססו את השומה מוטל על הנישום, ובנסיבות דנן - על המערערים.
נוסף על כך, טען המשיב כי אין ממש בטענת המערערים כי בית המשפט התעלם בפסק דינו מהאפשרות, שהעלה הוא עצמו בדיון, שלפיה היה צורך אמיתי בהסכם אי-התחרות עם כהנא. זאת שכן בפסק דינו הבהיר בית המשפט מדוע להשקפתו אין לקבל אפשרות זו. בהקשר זה טען המשיב כי ממילא שאלות והתבטאויות של בית המשפט במהלך הדיון נועדו לשם ליבון המחלוקת בלבד.
- עוד טען המשיב כי פיצול העסקה והתמורה המשולמת במסגרתה לשני הסכמים אינו פיצול אותנטי שכן המערערים לא הוכיחו שהיה בסיס כלכלי לחלוקת התמורה. בהקשר זה ציין המשיב כי המערערים לא זימנו לעדות את הגורמים שהיו אחראים לניהול המשא ומתן ולקביעת התמורה בכל אחד מההסכמים. כמו כן, אף שהמערערים טוענים שמאחורי התמורה עמדו תחשיבים שונים הרי שהם לא הציגו תחשיבים אלו. נוסף על כך, לטענת המשיב, החברה הרוכשת עמדה על כך שבהסכם אי-התחרות יובהר כי התשלום מהווה חלק מהתמורה עבור רכישת פעילותה של חברת איזנברג, ויש בכך כדי להוכיח כי חלוקת התמורה הינה מלאכותית. כמו כן, לטענת המשיב, טענות המערערים סותרות זו את זו שכן מחד גיסא טוענים המערערים כי היה בסיס כלכלי לפיצול התמורה בין ההסכמים ומאידך גיסא הינם טוענים שאין רלוונטיות לאופן חישוב התמורות שפוצלו.
- נוסף על כך, באשר לאותנטיות הסכם אי-התחרות, טען המשיב כי שאלת סיווגו האמיתי של התקבול אינה ייחודית להסכמי אי-תחרות אלא היא עיקרון יסוד בדיני המס לפיו יש למסות עסקה לפי מהותה הכלכלית, ולא בהכרח לפי האופן שבו הציגו הצדדים את העסקה.
- נוכח כל האמור, טען המשיב כי הסכם אי-התחרות עם כהנא לא היה אותנטי, ודי בכך על מנת לדחות את הערעור ולסווג את ההכנסה כהכנסה פירותית.
- לחלופין, וככל שייקבע כי הסכם אי-התחרות הינו אותנטי, לטענת המשיב המקרה דנן אינו נכלל בגדר הפתח הצר שנקבע בהלכת ברנע באשר לסיווג תקבול בגין תניית אי-תחרות כתקבול הוני. המשיב טען כי בהלכת ברנע נקבע כי ברוב המקרים תקבול בגין תניית אי-תחרות דינו כהכנסת עבודה פירותית, וכי רק במקרים חריגים ונדירים יהיה מקום לסווג תניית אי-תחרות ככזו הגודעת את מקור ההכנסה ועל כן התקבול בגינה יסווג כתקבול הוני. בעייננו, לטענת המשיב, כהנא המשיך לנהל את חברת איזנברג בתקופת אי-התחרות, ואף לאחריה, עד לשנת 2019, ומשכורתו של כהנא לא פחתה בתקופת אי-התחרות או לאחריה. כמו כן, לטענת המשיב, לחברת איזנברג היו תחומי פעילות נוספים והכנסותיה נותרו כפי שהיו קודם להסכם רכישת הפעילות. בנסיבות אלה, לטענת המשיב, תניית אי-התחרות, שאסרה על כהנא לפעול בתחום פעילות מסוים לתקופה של שלוש שנים, אינה עולה לכדי "גדיעת העץ".
אשר לטענת המערערים שלפיה בית המשפט לא בחן את יכולותיו של כהנא כמהנדס בתחום המיקרוסקופים האלקטרוניים אלא את יכולותיו כמנהל שכיר, ציין המשיב כי כישוריו של כהנא אפשרו לו להמשיך להפיק הכנסה באותו האופן שהפיק את הכנסתו עובר להסכם אי-התחרות, ללא קשר להבחנה בין כובעו הניהולי לכובעו המקצועי. לטענתו של המשיב, התקבול בגין תניית אי-התחרות משקף פיצוי בגין הירידה הפוטנציאלית בהשתכרותו הצפויה של כהנא בשל הצורך לעבור לתחום פעילות אחר, אלא שבענייננו השתכרותו של כהנא כלל לא נפגעה.