"בית המשפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו או המערער את הדו"ח שהוגש על ידיו או את הטענות שהשמיע על פי סעיף 147(ג) לפקודה, גם אם ראיה כזו לא היתה קבילה בבית משפט בדיון בהליך אזרחי."
כלומר, בהתאם לתקנה זו, בערעורי מס, בית המשפט אינו כבול בכללי הראיות הרגילים, וניתן להגיש גם ראיות שאינן קבילות בהליך אזרחי "רגיל", ככל שמתקיימת אחת החלופות המנויות בסעיף: פקיד השומה ביסס עליהן את שומתו או שהנישום ביסס עליהן את הדו"ח או שעל בסיסן השמיע הנישום את טענותיו לפני פקיד השומה בהתאם לסעיף 147(ג) לפקודת מס הכנסה (ראו למשל: רע"א 27/20 ברגיג נ' היחידה הארצית לשומה, פסקה 21 וההפניות שם (12.5.2020)).
יחד עם זאת, סבורני כי בית המשפט המחוזי הפריז באשר למשקלם של מכתבים אלה. קשה להלום את קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה: "ניתן להניח, הנחה סבירה, כי טרמו פישר, חברה רצינית עם התנהלות מסודרת, לא הייתה מוציאה תחת ידה מסמך רשמי מבלי לבדוק את אמינותו ושניתן לסמוך על תוכנו". כמו כן, איני שותף לתמיהתו של בית המשפט המחוזי מדוע המערערים לא זימנו את עורכי המכתבים הנ"ל על מנת לעמת אותם לגבי תוכנם. אף על פי כן, ברי כי לא ניתן להתעלם ממכתבים אלו וכי יש להם משקל מסוים לעניין השאלה מי יזם את פיצול ההסכמים.
00 סיכומו של דבר: בשים לב למכתבים מטרמו-פישר מחד גיסא, ולעדותה של הגב' ברן, ולדואר האלקטרוני מיום 16.9.2014 ששלח מר ברטליין, מאידך גיסא, סבורני, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי עלה בידי המערערים להוכיח כי החברה הרוכשת היא שיזמה את דבר קיומה של התחייבות אישית נפרדת של כהנא לא להתחרות בה.
0
- קיומו של היגיון כלכלי בפיצול התמורה: אינדיקציה נוספת באשר לאותנטיות הסכם אי-התחרות עניינה בשאלה האם יש היגיון כלכלי באופן שבו פוצלה התמורה כך שהתמורה משקפת את שווים הכלכלי של כל אחד מההסכמים, או שמא מדובר בחלוקה שרירותית הנעדרת היגיון כלכלי.
כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי לא נעשה כל ניסיון מטעם המערערים להעריך באופן אמיתי את שווים הכלכלי של כל אחד מרכיבי התמורה - שווי פעילותה של חברת איזנברג ושווי אי-ההתחרות מצידו של כהנא. בית המשפט המחוזי הוסיף כי התקבול לכהנא חושב על בסיס שיעור שרירותי של 40% מכלל התשלום ששילמה החברה הרוכשת, כך שניכר כי אין מאחוריו היגיון כלכלי אמיתי.
המערערים מצידם טענו כי בכך נפל בית המשפט המחוזי לכלל טעות, מכמה טעמים: ראשית, לטענתם, הם הציגו תחשיבים המבססים את ההיגיון הכלכלי שמאחורי החלוקה. שנית, לשיטתם, אין כל רלוונטיות לאופן חישוב התמורה שעה שזו נקבעה במשא ומתן בין הצדדים. שלישית, להשקפתם, השאלה הרלוונטית אינה אותנטיות פיצול התמורה כי אם אותנטיות פיצול ההסכמים, אשר שאלת התמורה נגזרת ממנה, ולא להיפך.