אמאר: על אותו מחיר.... גם, זה גם יכול להיות בעיה....
כן, על אותם תנאים. כלומר מבחינה משפטית, צר לי אני אדבר עם נחושתן נאמר כרגע שאנו באיזה שהיא פשרה משפטית, שאותו הסכם שעושים עם נחושתן, ותראה מה התגובה.
אמאר: הבנתי.
נעמן: בקטע הזה אין בעיה אפשר לסגור את זה משפטית. הם יכולים לקבל מכתבים עם ניסוח משפטי, מהיועץ המשפטי שלנו שהוא יסדר את הדברים".
ובמקום אחר (שם, עמ' 6) –
"אפשר לקחת, לאחד את התיקים, להעביר את הלקוחות, אפילו תחת אותה כותרת (...) להקים את המערכת הזאת לקראת מערכת פנימית שלנו, זה כבר עניין של משפטנים (...) קובעים נוסחה, קובעים דרך, מסכמים את הפרטים ונותנים לזה לגיטימציה משפטית".
מכל האמור לעיל עולה המסקנה השנייה, כי המסמך ת/3, אשר שיקף הסדר ששיקף, לא נחתם על מנת שיתאשר ולא עבר מן העולם סמוך לאחר שנולד. באין מחלוקת על כך שהודעת ביטול בכתב, כנדרש בו, מעולם לא נמסרה – הוא גם לא עבר מן העולם עד היום, ומי שהיו צדדים לו שעה שנחתם – עודם צדדים לו.
- הדברים האחרונים מביאים אותנו לשאלה המאוחרת, אם בפועל דבקו הצדדים בביצוע הוראות ההסכם גם מאוחר יותר, לפחות עד 190 ועד בכלל. לאחר שנוסח זה, כה מוחלט וכה מוחשי, הופיע בכתב האישום, גרסה המדינה בסיכומיה כי לאמתו של דבר אין צורך בביצועו של הסדר כובל על מנת שאדם יורשע כמי שהיה צד לו. בשמה של נחושתן ושל עובדיה נטען, כי האיסור להיות צד להסדר כובל (שלא אור כדין וגו'), שבסעיף 47(א)(1) לחוק תשמ"ח, משמעו איסור לפעול (במעשה ובמחדל) עפ"י ההסדר הכובל (כל עוד לא ניתנה החלטת המועצה וגו'*, בדומה להוראת סעיף 40 לחוק שבוטל. נימוקים להשקפתה זו מצאה ההגנה כדברי ההסבר להצעת החוק, בתקנות ובתכלית החוק.
התקשיתי לאחוז באחד משני הקצוות הללו. מי שהיה צד להסדר כובל מתוך כוונה להפעיל אותו רק ולאחר שיאושר כחוק, אפילו לא נרשם בו שהוא כפוף להליכים הנוספים – לא ראוי שייתפס על כך ש"היה" צד להסדר או ניסה "להיות" כך. לעומת זאת, מי שהיה צד להסדר כובל שלא מתוך כוונה להכשיר אותו כחוק השלים בכך את העבירה, אפילו הלכה למעשה לא פעל צד מן הצדדים על-פי ההסדר. הטעם הוא, כי בכך נוצרה ציפייה, בין הדדית ובין של מי שכנגד. מצב ביניים קיים, אולי, מקום שאדם היה צד להסדר כובל שלא מתוך כוונה שיופעל לאחר אישור, וההסדר נשאר בגדר אות מתה לדידם של כל הצדדים, ואפשר שאז יש להעמיד גם את האחריות על זו של ניסיון. בכל מקרה, הפעלתו שלה סדר כובל היא לכל היותר ראיה, ככל הראיות ובין שאר הראיות, ללמוד ממנה על כוונת הצדדים לו ועל ציפיותיהם. דבקות בביצוע – גם לשם הכרה בכך שאדם הוא צד לחוזה כשר למהדרין אינה נדרשת.