ובעדותו (עמ' 99 לפרוטוקול, שורות 8-13) –
"בסוף שנת 88, או באמצע, התחריתי כידוע בכל חברות המעליות. ואז דיברו איתי מנחושתן, אלי נעמן ומר אופז, שאם לא אפסיק להתחרות ולקחת מעליות מנחושתן, אז הם ימחקו אותי. הם יקדישו עלי קרוב לחצי מיליון ש"ח, וימחקו אותי, וכדאי שאבוא לדבר איתם. באתי למשרד לסניף ירושלים והכנו טיוטה להסכם".
ואודות גיבוי טכני – חלפים וכוח אדם – (עמ' 108-109 לפרוטוקול) –
"ש: יש מקרים שבהם אתה בא ואומרים לך שאין להם את החלק.
ת: כן, שאין במלאי, המחסנאי חולה, כל מיני סיפורים שיכולים למשוך. גם בנחושתן עשו לי את זה, ופניתי לספקים אחרים ולחו"ל (...) אם אני צריך משקוף של דלת אני לא אלך למסגרייה כאשר אני יכול לקנות זאת בנחושתן וזה מתאים לי בדיוק לאותה המעלית".
לפתור את המצוקה, במלחמת מחירים או בהספקת חלפים, לא היה בכוחה של חוות דעת משפטית. אם קיבל כזאת – יכלה לכל היותר להתייחס לשאלה, אם ניתן לאכוף עליו את ההסכם שנשא את חתימתו; ועם חוות דעת כזאת – לא היה לו מה לרוץ לאנשי נחושתן ולהתגרות בהם.
(ב) גם נעמן לא היה זקוק לחוות הדעת הזאת. מי שלדבריו עמד לנקוט בצעדים הראויים כדי להכשיר הסכם כזה ידע ממילא שבלא הכשר – אין הסכם חוקי.
ואולם דברים שהשמיע שנים אחדות לאחר מכן מלמדים, כי שאלת הכשרתו של "הסכם אי-תחרות" הייתה ממנו והלאה. בשיחה שקיים עם אמאר הנ"ל, ממנה נגזרה אשמה שנגזרה באישום השני, הציג נעמן לשומע אפשרות, אחת מתן שחיים, להסכם אי-תחרות, דומה לזה שנחתם עם שאול. תנאי מוקדם התנה נעמן, כי מה שגזל אמאר מידי נחושתן יוחזר לידיה. והנה בתגובה על ספקותיו של אמאר, כיצד יסביר הוא (אמאר) ללקוחות את הסתלקותו מחוזי שירות שהם אוחזים, גילה נעמן מודעות רבה לפרוצדורה משפטית הכרוכה במילוי התנאי המוקדם ולא אמר דבר אודות פרוצדורה לאישורו של הסכם אי-תחרות. ואלה חילופי הדברים (ת/11, עמ' 1):
"אמאר: מספר לקוחות הסכימו לחתום אתי וחתמו – אז פתאום אני בא ונסוג ואומר להם רקע התחרטתי.
נעמן: לא התחרטת. יש קיום משפטי, שהעלות שלי (של אמאר – צ' כ') בעניין הזה גבוהה מאוד, ויש לי... משפי שאני לא יכול להפסיד הרבה כסף ואני מתנצל, תנסו לחזור לנחושתן, אני מבטיח לכם שנחושתן תיקח אתכם. בוא נאמר, אם לא כעס ולא טינה ולא זה אז ניתן על אותו בסיס, אותו דבר...