מנגד, ייתכן כי צודק הנתבע בטענתו, לכך שהוא הקים את המאפיה לפני שנים רבות, אך מעורבותו הסתכמה בחתימה על הטפסים ותו לא, והוא לחלוטין שכח מהעניין לאחר שנים כה רבות. שכחה זו אף הובילה אותו לכך, שכאשר הוגשה התביעה כנגדו, הוא אפילו לא פירט בכתב ההגנה ובדיון המוקדם שאכן יש מאפיה שנמצאת בעכו, ששייכת לדוד שלו ושהיתה בעבר שייכת לו. הוא אף הופתע מגילוי נתון זה.
- ביחס לאפשרות השניה, ראו למשל טיעוני הנתבע, שציין כי "... המסמכים האלה הפתיעו אותי עד מאוד שכן מעולם לא ידעתי עליהם וכפי שטענת בבית הדין הנכבד ועודני טוען גם עכשיו אני לא ניהלתי את העסק בעכו ולא הייתי קשור לעסק הזה"[35]. עוד הוא טען, כי "... והאמת הופתעתי מאוד לדעת שיש רישום על שמי לגבי העסק הזה בעכו שהוא בבעלות הדוד שלי. לכן שאלתי את אחי ג׳מאל לגבי הדבר הזה הוא אמר וניסה להזכיר לי כי בשנת 2011 או 2012 רצינו לפתוח עסק מאפיה בעכו וזה הגיע ונעצר בסה״כ בניירת לפתיחת העסק. ג׳מאל טען כי אני חתמתי על הניירת הזו כולל בנק הפועלים, אבל המהלך הזה לא הושלם ומי שפתח את העסק היה הדוד שלי. אני נשבע שאני לא זוכר שום דבר ממה שסיפר לי אחי ג׳מאל, בזמנו הייתי בגיל 21 אינני מבין בדברים האלה"[36].
- מי מבין השתיים היא אפשרות סבירה יותר? בשלב זה ראוי להזכיר את התיאוריה עתיקת היומין - ושלא נס ליחה - של "התער של אוקאם", העוסקת בעיקרון עדיפותה של תיאוריה הדורשת מספר קטן של הנחות בלתי-מוכחות[37]. במקרה שלפנינו, התיאוריה של הנתבע מבוססת על מספר רב של הנחות-יסוד שכאלה, ושממילא לא הוכחו, ובחלקן הרב - הן גם לא הגיוניות. מנגד, אנו מעדיפים את הגרסה ההגיונית והמסתברת יותר - כי המאפיה אכן היתה שייכת לכל דבר ועניין לנתבע, שהיה הבעלים שלה במהלך השנים הרלוונטיות לתביעה, ושימש כמעסיקו המשותף של התובע, ביחד עם ניזאר.
- אנו קובעים איפוא כי טענת הנתבע כי הוא שימש כגורם הרשום בלבד, נותרה טענה בעל-פה ובעלמא, אשר אינה מספקת הסבר מתקבל על הדעת לשאלה מדוע נותרה המאפיה רשומה על שמו לאורך שנים, ומדוע הפעילות הכלכלית הוסיפה להתנהל בחשבונו ובאמצעות שיקים שעליהם נמצא שמו ושם המאפייה. ודוק - אין מדובר בענייננו ברישום טכני בודד, אלא בצבר משמעותי של נתונים: רישום המאפיה של שם הנתבע, חשבון בנק פעיל על שמו, שיקים עסקיים היוצאים מחשבונו, מספר טלפון וכתובת המאפיה הרשומים על שמו, והעובדה כי ניזאר פעל בחשבון זה כמורשה חתימה / מיופה כוח בלבד.
- 00 אולם, אין המדובר בסוגיית הראיות, בלבד, וגם אין עסקינן אך ורק בהשערות הגיוניות. כהשלמה למסקנתנו דלעיל, ראו הפעולות הניהוליות שהוכח שהנתבע ביצע במאפיה, מעת לעת. כך למשל, התובע טען כי הנתבע היה מגיע למאפיה, ולמשל - כאשר נערכו שם ביקורות מס הכנסה; במקרה של גניבה; כאשר היה חוסר בעובדים[38]. טענות אלה לא נסתרו כלל בעת עדותו.
- 0 בין השאר, כשנשאל התובע "כמה פעמים הוא מגיע לעכו?", השיב ש"אני לא יכול לספור בדיוק, כשדברים נחוצים הוא מגיע, כשעשה שיפוץ לבית המאפה, הוא הגיע, כשהעברנו את הציוד מבית המ(א)פה למקום שלידו הוא הגיע, כשמכונת החיתוך מתקלקלת, כשאבא של תאופיק היה בא לתקן, הביא מישהו ותאיר היה לו משהו שמה בעכו, הוא היה נכנס אלינו, היה נכנס ורואה"[39]. כן הוסיף התובע וציין, כך: "אם יש משהו נחוץ, היה נמצא שם. היה מגיע, כמה פעמים הוא הגיע לשם, בתנאים, במצבים שהיה, יש משהו בעיה, היה מגיע לשם"[40], וגם "... איך ידעתי שתאיר בעל העסק? כי כשקרו מקרים שתאיר חייב היה להיות שם..."[41].
- ראו גם בתצהיר סלים, עד מטעם התובע ומי שעבד עימו במאפיה[42]: "למרות שכל עבודת המאפייה נוהלה על ידי נזאר ידעתי שבעל המאפיה ומי שהמאפיה רשומה על שמו הוא תא׳יר חסן האחיין של נזאר. תאיר היה מגיע למאפייה מעת לעת (תאיר ניהל את מאפית אל נור בשפרעם ביחד עם ג׳מאל). תאיר היה מגיע למאפיה רק בעיתות לחץ מיוחדים (אז עמד על הקופה). אני זוכר שהוא הגיע למאפיה בעקבות שתי ביקורות מס שהיו במאפיה ובשני מקרים של גניבה (פעם אחת תפסנו לקוח בשעה שניסה לגנוב סיגריות ופעם ראינו במצלמות לקוח אחר שניסה לגנוב סיגריות - בשני המקרים הזעיק נזאר את תאיר למאפיה והוא היה זה שטיפל בעניין".
- ראו גם בעדותו של סלים: "כשהייתה בעייה תאיר היה מגיע, ואני ידעתי שתאיר בעל העסק, כתוצאה מבעיה שקרתה בעסק"[43], וכן "... קרתה בעיה עם מס הכנסה, תאיר היה מגיע לעסק... אני לא זוכר תאריך בדיוק, אבל תקופה מסוימת הייתה לנו בעיה עם מס הכנסה"[44]. סלים אף חזר וציין בעדותו, מספר פעמים, ש"אני יודע שהמאפייה שייכת לתאיר"[45]. לשלמות התמונה נציין, כי העד זאהר ציין, בשונה מהתובע וסלים, כי הוא יודע שהמאפיה שייכת לניזאר, אך בהתחשב במכלול העדויות והראיות מצד התובע, איננו סבורים כי תשובה חד-פעמית (הוא נחקר בקצרה) מביאה לדחיית טענות התובע.
- טענות הנתבע אף לקו בשינויים וסתירות, באופן שהמחיש שאין ליתן בהן אמון כלשהו. תחילה, בתצהיר תמיכה שצורף לבקשת דחייה שהוגשה בהליך, הוא טען כי "... מעולם לא הייתי בעסק הנ"ל"[46]. לעומת זאת, בתצהיר העדות הראשית שלו, הוא הסכים שהוא כן היה נכנס מעת לעת למאפיה, כאשר הוא "מבקר בעכו... לעתים רחוקות מאוד"[47]. שינויי הגרסה מתמיהים. לכך יש להוסיף את גרסאות התובע וסלים - שחזרו וטענו כי הנתבע היה מבקר בעסק, כמי שהיה אחד מבעליו (כלומר, לא 'ביקור פרטי'), וכמי שנכח באירועים ניהוליים שונים - כאשר היה לחץ בקופה; כאשר אחד מעובדי המאפייה נחשד בגניבה; בביקורות של מס הכנסה.
- נחזור ונציין כי אין חפיפה הכרחית בין בעלות בעסק לבין זהות המעסיק, ואין להתעלם מכך שבמישור היומיומי ניזאר היה הגורם הדומיננטי אשר קיבל את התובע לעבודה, קבע את תנאי העסקתו, נתן לו הוראות ופיקח על עבודתו בפועל. אולם, העובדה שהנתבע לא התנהל מול התובע בשגרה, אינה שוללת את מעמדו כמעסיק, אלא משתלבת בתמונה הכוללת של חלוקת תפקידים: ניזאר הפעיל את סמכויות הניהול בשטח, בעוד שהנתבע החזיק והעמיד את התשתית העסקית, המשפטית והפיננסית של המאפייה.
- מסקנה זו מתיישבת גם עם ההלכה שלפיה זהות המעסיק נבחנת לפי מהות ההתקשרות, ולא לפי חלוקת התפקידים הפנימית שנקבעה בין הגורמים המעורבים[48]. על כן, מקום שבו שני גורמים ממלאים, כל אחד במישור אחר, פונקציות מהותיות של המעסיק, והצטברות הזיקות ביניהם לבין העובד והעסק מצדיקה זאת - אין הכרח לבחור באופן מלאכותי באחד מהם ולהתעלם מן האחר.
- למעשה, כך גם עולה מהפסיקה שעליה נסמך הנתבע ושאליה כבר התייחסנו לעיל - בעניין ABRAHA ועניין טוביה. אולם, אין בפסיקה זו כדי לקבוע כי הרישום הפורמלי חסר כל משקל, אלא כי אין לראות בו, כשהוא עומד לבדו, חזות הכול. ההכרעה בכל מקרה תלויה במכלול נסיבותיו, ובכלל זה בשאלה אם לצד הרישום קיימות ראיות נוספות המלמדות על זיקה ממשית של בעל הרישום לעסק ולהעסקת העובד.
- בעניין ABRAHA נדחתה הטענה להכיר בבני משפחה כמעסיקים במשותף על יסוד הרישום בלבד, לאחר שנבחנה מערכת יחסי העבודה בפועל, ונמצא כי לא הוכחה מעורבות שלהם בהעסקת העובד. בענייננו, לעומת זאת, מסקנתנו אינה נשענת על הרישום לבדו: לצדו עומדים חשבון הבנק העסקי שנוהל על שם הנתבע, השיקים שנמשכו ממנו ונשאו את פרטי הנתבע והמאפייה, עדויות בדבר הגעתו של הנתבע למאפייה במצבים שחייבו טיפול ניהולי, וכן הראיות בדבר מעורבותו בהעמדת התשתית העסקית והפיננסית שאפשרה את פעילותה. צירוף נתונים אלה, שנבחן על רקע היעדר ראיות אובייקטיביות לסתירתם, מבדיל את ענייננו מהמקרים שבהם נותר הרישום נתון פורמלי בלבד.
- גם עניין טוביה אינו מוביל לתוצאה אחרת. אכן, נקבע שם כי אין להטיל אחריות כמעסיק על אדם רק משום שהעסק או תלושי השכר נרשמו על שמו, כאשר הוכח שהעובד ידע עם מי התקשר ומי העסיקו בפועל. אלא שהמסקנה בענייננו מבוססת על תשתית רחבה יותר מן הרישום: הנתבע לא רק הופיע במסמכים הרשמיים, אלא נותר קשור לעסק לאורך שנים במישור הכלכלי והעסקי, ובנוסף הוכחה מעורבותו מעת לעת בנעשה במאפייה. אף אם ניזאר היה הגורם הדומיננטי בניהול היומיומי, אין בכך כדי לאיין את מעמדו של הנתבע כמעסיק נוסף, מקום שבו הוכחו זיקות מהותיות מקבילות.
- לפיכך, בהתבסס על המבחנים שנקבעו בפסיקה ושצוטטו דלעיל, ועל יסוד הצטברות הראיות והעדויות - הן ביחס לניהול העבודה בפועל, והן ביחס לזיקה המשפטית והפיננסית המתמשכת - אנו שבים וקובעים כי הנתבע וניזאר שימשו כמעסיקים במשותף של התובע. אשר על כן, בכל הנוגע לזכויות הנובעות מתקופת העבודה, יש לראות בשני הגורמים מעסיקים במשותף, ובהתאם לכך לבחון את יתר רכיבי תביעתו של התובע. ועוד יובהר, כי בשלב הנוכחי ובהיותו מעסיק של התובע, על הנתבע לשאת בכלל החיובים הנובעים מפסק הדין. עם זאת, ברי כי התובע לא יוכל להיפרע פעמיים בגין אותם החיובים, גם מהנתבע וגם מניזאר (אם וככל שהתביעה כנגדו תתקבל בצורה כלשהי).
ג.3. מחלוקת שניה - תקופת ההעסקה
- טענות הצדדים - התובע טען כי הוא הועסק במאפייה החל מיום 12.1.2014 ועד לחודש 2/2021, במשך כ-7 שנים, וכי לאורך כל תקופת העסקתו הוא עבד באופן רציף. מנגד, הנתבע הכחיש את טענת התובע, אך סיפק גרסה לא ברורה לגבי מועדי העסקת התובע - וכפי שנראה להלן.
- הכרעת בית הדין - גרסתו המהימנה של התובע לגבי תקופת העסקתו לא נסתרה בצורה כלשהי במהלך עדותו. אולם, גרסתו אינה נשענת על עדותו בלבד, אלא גם על עדות סלים. בין השאר, סלים הצהיר כי הוא החל לעבוד במאפייה בחודש 7/2016, וכי לאורך תקופת עבודתו הוא עבד לצד התובע[49], כששניהם עבדו יום-יום זה לצד זה במשך תקופות ארוכות, ואף התגוררו יחד עם עובדים נוספים במבנה המאפייה[50]. סלים אף תיאר את התובע כמי שבתחילת דרכו עבד כעובד כללי, ובהמשך התקדם לתפקיד של מנהל משמרת, שם היה אחראי על הקופה, על תשלומים לספקים וללקוחות ועל עבודת עובדים נוספים, כולל סלים עצמו[51].
- גם כאן, ובדומה לתובע, עדות סלים לא סתרה מי מבין טענותיו, וגם לגבי משך הזמן שבו עבד התובע במאפייה. עדות סלים מציירת איפוא תמונה של השתלבות ממושכת של התובע במערך העבודה במאפייה, ומנגד - היא סותרת את הניסיון של הנתבע ועדיו, לצמצם את תקופת עבודתו לתקופה קצרה, שהחלה לפי הנטען רק בסוף שנת 2017[52].
- ביחס לתקופת העבודה הנטענת, יש גם להביא בחשבון את התמונות שהציג התובע[53], שמתעדות אותו במאפייה, לצד עובדים אחרים ובמהלך פעילות העבודה, כולל בתקופת מגיפת הקורונה (ניתן לראות כי העובדים לובשים מסיכות). אומנם, אין בתמונות לבדן כדי להוכיח את מועד תחילת העבודה בשנת 2014. עם זאת, הן מצטרפות לתשתית הראייתית הכוללת, ומחזקות כשלעצמן את עצם השתלבותו של התובע בעבודה במאפייה לאורך זמן.
- מנגד, גרסת הנתבע ועדיו לגבי מועד תחילת העסקתו של התובע לא היתה אחידה, וגם לא נתמכה בתיעוד אובייקטיבי. במסגרת תצהירו מסר ניזאר כי למיטב זכרונו התובע החל לעבוד במאפייה ב"אמצע או סוף שנת 2017 עד תחילת שנת 2021", ואף הודה כי אינו בטוח במועד המדויק (הנתבע משום-מה מתנגד להצהרה זו בסיכומיו, אך יוזכר כי מדובר בעד מרכזי מצידו[54]). מדובר אפוא בהערכה כללית המבוססת על זיכרון, ולא ברישום או מסמך מזמן-אמת.
- גם בילאל, שהעיד אף הוא מטעם הנתבע, לא סיפק תשתית מספקת לגרסה לגבי תחילת עבודה מאוחרת יותר, מכפי הנטען על ידי התובע. בתצהירו מסר כי "למיטב זכרונו" התובע עבד במאפייה כשלוש שנים, כאשר השנה הראשונה לא הייתה יציבה, וכי עבודתו הסתיימה בתחילת חודש 2/2021[55]. גם כאן, מדובר בעדות שאין בה כדי להוכיח את טענת הנתבע כי התובע החל לעבוד באמצע או בסוף שנת 2017.
- אשר לניזאר, הוא טען שקיימים רישומים לגבי עבודת התובע, ומועדיה השונים[56]. עם זאת, רישומים אלה לא הוצגו על ידי הנתבע, על כל המשתמע מכך לגבי אי הצגת ראיה הנמצאת תחת שליטתו (ובהיעדר טענה אחרת בהקשר זה). לטעמנו, משעה שהגורם שהיה אחראי באופן ישיר על קליטת התובע לעבודה מציין כי קיים רישום היכול לשפוך אור על המועד, אך הרישום אינו מוצג, אין הצדקה להעניק לגרסה הבלתי מדויקת של הנתבע, משקל העולה על משקלן המצטבר של העדויות והראיות האחרות.
- מעבר לאמור לעיל, לתובע כזכור לא נמסרה הודעה על תנאי העסקה. נציין, כי חוק הודעה לעובד מטיל על המעסיק חובה למסור לעובד הודעה בכתב המפרטת, בין היתר, את זהות המעסיק ואת מועד תחילת העבודה ותנאיה. מקום שבו לא נמסרה לעובד הודעה כדין, ובמסגרת ההליך מתעוררת מחלוקת בעניין שהיה על המעסיק לפרט בהודעה, עשויה לקום תחולה להוראת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד, המעבירה את נטל ההוכחה לכתפי המעסיק, בהתאם לתנאים הקבועים בו[57]. תכלית ההסדר היא להתמודד, בין היתר, עם מצב שבו המעסיק, אשר היה מחויב להחזיק ולמסור את המידע הרלוונטי, אינו עושה כן.
- בענייננו, הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שלא הוצגו רישומים כלשהם מטעם מי מבין גורמי המאפייה, ולא הודעה על תנאי העסקה, ושיכולים להראות את מועד תחילת עבודתו של התובע. גם לא הוצגו תלושי שכר ורישומי נוכחות ביחס לתקופה שבמחלוקת. חסר ראייתי זה פועל בכללותו לחובת הנתבע במישור הראייתי, ובכל הקשור לתקופת ההעסקה של התובע.
- לסיכום המחלוקת הנוכחית - אנו מסכמים וקובעים כי התובע הועסק במאפייה החל מיום 12.1.2014 ועד ליום 10.2.2021 (כאמור לעיל, מועד סיום ההעסקה אינו שנוי במחלוקת).
ג.4. מחלוקת שלישית - היקף המשרה של התובע
- טענות הצדדים - התובע טען, כך: הוא עבד במאפייה שעות עבודה ארוכות וממושכות - 109 שעות שבועיות שהן 428 שעות חודשיות, ולאורך 7 ימים בשבוע; מדי יום הוא עבד בין 15 ל-17.5 שעות ביממה, בהתאם לימי השבוע השונים: ביום א' בין השעות 04:00 ל-21:00 (17 שעות), בימים ב'-ו' בין השעות 04:00 ל-19:00 (15 שעות), ובשבתות בין השעות 05:30 ל-23:00 (17.5 שעות). מנגד, הנתבע טען כי היקף השעות הנטען על ידי התובע מוכחש, וכי מדובר בגרסה מופרזת שאינה מתיישבת עם מציאות העבודה בפועל.
- הכרעת בית הדין - טענת התובע לגבי ימי העבודה לא נסתרה בצורה כלשהי על ידי הנתבע ועדיו, ואנו קובעים כי התובע עבד במשך כל ימות השבוע במאפייה. עם זאת, והגם שלא הוגשו דו"חות נוכחות מטעם הנתבע ועדיו (על כל המשתמע מכך לגבי חלות תיקון 24 לחוק הגנת השכר), כן הופרכה טענת התובע לגבי עבודה רציפה מדי יום, של מעל 15 שעות באופן קבוע.
- ביחס לכך, כלל העדויות - כולל של התובע, העלו כי העבודה במאפייה התבצעה בפועל במתכונת של משמרות. במהלך עדותו תיאר התובע בעצמו את הגעתו של בילאל להחלפת משמרת באופן הבא: "הייתי נגיד עובד משמרת בוקר ... מגיע בילאל, להמשיך את העבודה במשמרת"[58]. דברים אלה מלמדים על חלוקת עבודה ברורה למשמרות קבועות, ומפריכים את הגרסה שלפיה התובע עבד ברציפות לאורך כל שעות היממה.
- נוסף על כך, התובע גם סתר את טענתו לעבודה רצופה של 17 שעות בעדותו, במהלכה תיאר כי עבד במשמרת מוגדרת והוחלף על ידי בילאל: "בילאל בסוף המשמרת, כשהוא מתחיל לנקות הוא לוקח את הכסף לניזאר"[59]. עדות זו מדגישה כי עבודת התובע היתה מוגדרת ותחומה בזמנים, וכי הוא סיים את עבודתו היומית עם הגעתו של בילאל, שהמשיך את העבודה במשמרת הבאה לאחריו.
- לסיכום המחלוקת הנוכחית - אנו מסכמים וקובעים כי התובע עבד 7 ימים בשבוע (כולל יום המנוחה). משעה שעדות התובע לגבי שעות העבודה לא היתה מקובלת עלינו, כאמור לעיל; אך מנגד, הנתבע ועדיו לא הציגו גרסה ברורה לגבי שעות העבודה, אנו קובעים כי מדובר בעבודה בהיקף משרה מלא, בין השעה 06:00 ועד לשעה 15:00 (9 שעות ביום). חישובי השעות הנוספות והפרשי השכר של התובע שיפורטו בהמשך פסק הדין ייגזרו אך ורק ממתכונת משמרת זו.
ג.5. מחלוקת רביעית - האם התובע פוטר או התפטר
- טענות הצדדים - התובע טען, כך: הוא פוטר מעבודתו על ידי ניזאר ביום 10.2.2021 על רקע הידרדרות במצבו הרפואי (שבר / "קילה"), אשר נגרמה כתוצאה מעבודה פיזית מאומצת ועמידה ממושכת; פיטוריו יצאו לפועל לאחר שהתקשה להמשיך לבצע משמרות כפולות ואינטנסיביות, ועבר לעבוד במשמרות של כ-10 שעות ביום; הוא פוטר מהמאפייה מבלי שנערך לו שימוע כדין ושלא נמסרה לו הודעה מוקדמת; הוא זכאי לקבלת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין. מנגד, הנתבע טען, כך: התובע עזב את עבודתו מרצונו ומחשש לחייו; העזיבה נבעה מאירוע על רקע רומן שהוא ניהל עם אישה נשואה, לאחר שבעלה הגיע למאפייה ואיים עליו.
- המסגרת הנורמטיבית - ככלל, מקום שבו עובד טוען כי פוטר, והמעסיק טוען מנגד כי העובד התפטר או עזב את העבודה מרצונו, מוטל על העובד הנטל להוכיח את עצם הפיטורים ואת נסיבות סיום יחסי העבודה. ההכרעה נעשית על יסוד מכלול הראיות, ואין הכרח כי הפיטורים ייעשו דווקא באמירה מפורשת; ניתן ללמוד עליהם גם מהתנהגות הצדדים בפועל ומהקשר הדברים במועד סיום העבודה. בפסיקת בית הדין הארצי אף הודגש כי יש לבחון את התמונה הכוללת ולזהות מי מהצדדים הביא בפועל את יחסי העבודה לכלל סיום[60].
- הכרעת בית הדין - לאחר ששקלנו את מכלול הראיות, עדויות הצדדים והעדים, אנחנו מעדיפים את גרסת הנתבע לגבי נסיבות סיום ההעסקה של התובע, על פני גרסת התובע. גרסת הנתבע מתיישבת יותר עם התשתית הראייתית הכוללת, ובפרט עם התנהלותו של התובע עצמו ועם הראיות האובייקטיביות הנוגעות לאופן שבו הסתיימה עבודתו. להלן נפרט את הכרעתנו.
- ראשית, נציין כי גרסת התובע בדבר פיטוריו על רקע רפואי לא היתה אחידה לאורך ההליך. תחילה טען בכתב התביעה ובתצהיר כי פוטר בשל מצבו הרפואי ובעיות של "שבר - קילה"[61]; בתצהירו הוא אף טען, בנוסף לטענות אלה, גם לבעיות רפואיות בשל ניתוח אפנדציט שהסתבך ואבנים בכיס המרה[62]; ובחקירתו הציג גרסה שלישית ודיבר אך ורק על "אבנים בתוספתן"[63]. דין הטענה להידחות, ולאור היעדר מסמכים תומכים בפן הרפואי לכלל הטענות שבנדון (כן הוגשו מסמכים מהרשות הפלסטינית - אך לא הוכח שהם רלוונטיים, והם גם לא תורגמו על ידי התובע)[64].
- התובע אף המשיך והציג גרסה רביעית, ושונה לחלוטין מקודמותיה שצוטטו דלעיל, לפיה הרקע לפיטוריו היה עימות פיזי עם "בחור נרקומן" ביום 10.2.2021, שבעקבותיו הורה לו ניזאר ללכת הביתה לכמה ימים מחשש שהמשטרה תגיע למאפייה ותתפוס את העובדים השוהים בה שלא כדין[65]. שינויי הגרסאות פגעו בגרסת התובע, ומובילים לדחייתה. ומה גם, שגרסת התובע ממילא לא הוכחה בראיות.
- לעומת זאת, גרסת הנתבעים ועדיהם לגבי הנסיבות שהובילו לסיום עבודת התובע היתה אמינה ורציפה, והיא גם נתמכה בראיות חיצוניות מוצקות לאורך כל ניהול ההליך. הנתבע ועדיו - ניזאר ובילאל, הציגו גרסה עובדתית אחידה וברורה לפיה התובע מעולם לא פוטר מעבודתו, אלא עזב מרצונו ומתוך חשש כבד לחייו על רקע רומן שניהל עם אישה נשואה בעכו. לפי גרסתם, הבעל של אותה אישה גילה על הרומן והגיע למאפייה כדי לחפש את התובע ולפגוע בו, דבר שהוביל אותם לפעול במהירות כדי להסיר את הסיכון, ולהבריח אותו ברכבם בבטחה למאפייה בשפרעם ומשם לביתו[66].
- גרסת הנתבע נתמכת באופן ישיר ובזמן אמת באמצעות שיחה מוקלטת מיום 11.9.2024 שיזם והקליט התובע עצמו, שבה נשמע ניזאר אומר לו[67]: "... וכשעזבת, לא רציתי שתעזוב את העבודה אצלי, לולא אירעה הבעיה בעכו. ואתה האדם שיודע את זה הכי טוב", והתובע השיב לו באופן ברור ומיידי "אכן". בהמשך השיחה המוקלטת הוסיף ניזאר, כך: "ועד שאתה יצאת מהחנות, ואני הוצאתי אותך מהמקום באותו יום, עשיתי את המקסימום כדי שתצא מהמקום, והובלתי אותך למבטחים, לשפרעם. ואמרתי לך, חלדון זה כבר לא יעבוד שתמשיך לעבוד כאן, כי... האנשים ההם חיכו לך, זאת אומרת, רצו לחסל אותך", והתובע שוב השיב ואישר את דבריו[68].
- לסיכום המחלוקת הנוכחית - אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו ביום 10.2.2021. נוכח מסקנה זו, התובע אינו זכאי לרכיבי התביעה הבאים: פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ותביעתו לקבלת זכויות אלה - דינה להידחות.
ג.6. הזכויות להן זכאי התובע
- לאחר שקבענו כי התובע עבד במאפייה במשך כ-7 שנים, מיום 12.1.2014 ועד ליום 10.2.2021, ולאור הכרעתנו כי הוא התפטר מעבודתו, נותר לדון כעת בסעדים שלהם זכאי התובע לאור קביעות אלה. בפתח ההכרעה בחלק זה, נציין כי הנתבע ועדיו - כולל ניזאר, כלל לא התייחסו בתצהיריהם לזכויות סוציאליות המגיעות לתובע, או לכאלה שלכאורה כן שולמו לו על ידי מי מטעם גורמי המאפיה. זאת ועוד, התובע גם כלל לא נחקר בנושא זה, בעת עדותו.
- עוד נציין, כללית, כי התובע הועסק תוך שלילת זכויותיו על פי דין, וכאשר הנתבע לא קיים כלל את חובותיו הקבועות מכוח הוראות הדין, והתובע לא קיבל את מסמכי היסוד הנדרשים במסגרת יחסי עבודה: הודעה לעובד על תנאי העסקה, תלושי שכר וחתימה על דו"חות נוכחות. נוסף לכך, זכויותיו הקוגנטיות של התובע נשללו ממנו, ולא שולמו לו תשלומים פנסיוניים, דמי הבראה, דמי חופשה, דמי נסיעות וגמול שעות נוספות.
- וביתר פירוט - השלמת שכר ותשלום בגין שעות נוספות - התובע עתר לתשלום הפרשי שכר בטענה כי השכר ששולם לו בפועל היה נמוך משכר המינימום. את תביעתו זו ביסס התובע על מתכונת העבודה הנטענת על ידו, שלפיה עבד בהיקף נרחב יותר מזה שנקבע על ידינו לעיל, וממנה הוא גזר את ערך שעת עבודתו והשווה אותו לשכר המינימום שהיה בתוקף בתקופות הרלוונטיות.
- דין רכיב תביעה זה להתקבל בחלקו הקטן. כפי שנקבע לעיל, לא עלה בידי התובע להוכיח את מתכונת העבודה שעליה השתית את תחשיבו. תחת זאת, לאחר בחינת מכלול הראיות, נקבע כי התובע עבד 9 שעות ביום, בין השעות 06:00-15:00, במשך 7 ימים בשבוע. על כן, משנדחתה התשתית העובדתית שעליה נשען תחשיב התובע, ממילא אין לקבל את חישוב ערך השעה שעל בסיסה הוא ערך את תחשיביו, וגם לא את המסקנה הנגזרת ולפיה שכרו היה נמוך משכר המינימום.
- תביעת גמול שעות נוספות - על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, יש לשלם תוספת בגין שעות עבודה נוספות בשיעור 125% עבור השעתיים הנוספות הראשונות ביום, ולאחר מכן תוספת בשיעור 150%. עוד קובע החוק, כי עובד זכאי לתוספת של 50% לשכרו בגין עבודה ביום המנוחה השבועי, וככל שהוא עובד שעות נוספות ביום המנוחה, שכרו בגין השעתיים הנוספות הראשונות הינו בשיעור 175% ולאחר מכן בשיעור 200%.
- אם שעות עבודתו של העובד ביום המנוחה השבועי חורגות ממכסת השעות השבועית (אשר בתקופת עבודתו של התובע עמדה תחילה על 43 שעות, ולאחר מכן על 42 שעות), הרי שכל שעות העבודה ביום המנוחה הן בגדר שעות נוספות מעבר למכסה השבועית, שאז זכאי העובד לשכר בשיעור 175% עבור השעתיים הראשונות ולשכר בשיעור 200% עבור השעות הנותרות[69].
- בתקופה שעד ליום 31.3.2018 עמד שבוע העבודה על 43 שעות, ושכר השעה חושב לפי בסיס של 186 שעות חודשיות. החל מיום 1.4.2018 קוצר שבוע העבודה במשק ל-42 שעות, ושכר השעה חושב לפי בסיס של 182 שעות חודשיות. לפיכך, נחלק את התחשיב לשתי תקופות -
- התקופה מיום 1.9.2017 ועד ליום 31.3.2018 (להלן: "התקופה הראשונה"): ערך שעת העבודה עמד על 54.19 ₪, לפי המשוואה הבאה - 10,080 ₪ (השכר החודשי הנטען על ידי התובע, שלא נסתר ולמעשה אף לא הוכחש על ידי הנתבע), חלקי 186 שעות.