12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)
הדירה ב-xxx
- התובעת טוענת כי דירת המגורים ב-xxx היא נכס משותף מכוח "כוונת שיתוף ספציפית", הסתמכות והשקעה מוכחת, וכי הצדדים שיפצו אותה, חיו בה והעבירו כספים משמעותיים לאורך השנים לטובת המשכנתא. היא מוסיפה כי עזבה את הדירה רק בשל חשש ממשי לחייה ולחיי הקטין מפני אלימות הנתבע, ואין לאפשר לו ליהנות ממעשיו.
- הנתבע טוען מנגד כי הדירה היא נכס חיצוני ונפרד השייך לו בלבד, מאחר שנרכשה על ידו ביום 7.3.2016 לפני הנישואין וההיכרות, במחיר של 1,150,000 ₪. הנתבע מציין כי גייס את ההון לרכישה באופן עצמאי (200,000 ₪ הון עצמי, הלוואה מהוריו בסך 300,000 ₪ ומשכנתא על שמו בלבד בסך 650,000 ₪), וכי הצדדים התגוררו בה תקופה קצרה של שנה וחצי לכל היותר ולאחר מכן חיו בשכירות מחוץ לדירה.
איזון הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות
- התובעת עותרת לאיזון לא שוויוני בשיעור של "70% לטובת התובעת ו-30% לטובת הנתבע" בכלל הזכויות והחסכונות מתקופת הנישואין, לצד איזון פערי השתכרות. היא טוענת כי הדבר מוצדק עקב "האלימות החמורה והקיצונית" שהפעיל כלפיה הנתבע, אשר פגעה קשות ביכולת ההשתכרות שלה ואף גרמה להתפרצות של "דלקת פרקים חריפה" בשל הלחץ שבו הייתה נתונה.
- הנתבע טוען מנגד, כי יש לבצע איזון שוויוני בלבד (בשיעור של "50/50") של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו ממועד הנישואים (00.00.2016) ועד למועד הקרע המוסכם (10.2.2023). הוא מתנגד לחלוקה בלתי שוויונית או להפעלת מנגנון חלוקת כושר השתכרות, בטענה שהתובעת לא הקריבה דבר לטובת הקריירה שלו, אלא בחרה שלא לעבוד מטעמי נוחות. לשיטתו, התובעת לא הוכיחה בחוות דעת רפואית את טענותיה בדבר דלקת הפרקים או את הקשר הסיבתי לאלימות הנטענת.
החוב למטפלת ד"ר ק.
- התובעת טוענת כי החוב למטפלת הוא חוב אישי של הנתבע שאינו בר איזון, שכן נוצר עקב "טיפול אישי בנתבע" ואינו חוב משותף, וכי אביו של הנתבע התחייב לשאת בו. הנתבע טוען כי החוב, שנותר לעמוד על סך של 238,200 ₪, הוא חוב משותף בר-איזון שנבע מטיפול שהתובעת ראתה בו טיפול זוגי והייתה מעורבת בו באופן פעיל. הוא מוסיף כי אין כל ראיה להתחייבות של אביו לשלמו והאב אינו צד להליך.
דיון והכרעה
שיתוף ספציפי בדירה ב-xxx
- נקודת המוצא בענייננו היא, כי הדירה ב-xxx היא נכס חיצוני לנכסים אותם יש לאזן בין הצדדים. סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מחריג מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבן הזוג ערב הנישואין וכן נכסים שקיבל במתנה במהלך הנישואין. נכסים אלה כונו בפסיקה "נכסים חיצוניים" (ראו: ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה (4) 709). לפיכך, העובדה שהדירה נרכשה ע"י הנתבע לפני הנישואין משמעה, כי מדובר בנכס חיצוני, שהוצא ממסת הנכסים המשותפים, אלא אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית מכוח הדין הכללי.
- התובעת טוענת ל"שיתוף ספציפי" בדירה, אשר הזכויות בה רשומות על שם הנתבע. ההלכה בעניין זה מתוארת בפסק דינה של כב' השופטת י' וילנר בבעמ 5620/24 פלונית נ' פלוני [נבו] [30.6.2025]:
הלכת השיתוף הספציפי חלה על בני זוג אשר כפופים לחוק יחסי ממון, וקובעת כי ניתן להכיר בשיתוף זכויות ביניהם בנוגע לנכס מסוים, וזאת מכוח הדין הכללי, אשר יש לפרשו בהרחבה, בראי מאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין". הלכה זו התפתחה בפסיקה על בסיס קונסטרוקציה הסכמית, שבמסגרתה נבחנת בעיקר השאלה, אם התנהגות בני הזוג במהלך חייהם המשותפים מלמדת על התגבשות הסכמה, שלפיה הזכויות בנכס משותפות לשניהם. מתן תוקף להסכמה כאמור מבוסס על הדין הכללי, ובתוך כך מתיישב אף עם הדין הנוגע להוראות סעיפים 2-1 לחוק יחסי ממון וסעיף 8 לחוק המקרקעין. בהינתן שמדובר בהסכם לשיתוף זכויות בנכס, אשר מוסק מהתנהגות בני הזוג, קשה לייחס להם הסכמה "מתוחכמת", אשר כוללת, למשל, חלוקה לא שוויונית של הזכויות בנכס; אלא עסקינן, ככלל, בהסכם לשיתוף שוויוני, אשר עולה בקנה אחד עם מאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין".