עא 7735/14 אילן ורדניקוב נ' שאול אלוביץ - חלק 106

3. במקרה שלפנינו, המדיניות שהיתה נוהגת בבזק כבר מספר שנים לפני הרכישה הממונפת, היתה של חלוקת דיבידנדים בשיעור 100% מהרווחים שלה; קרי: אלוביץ' לא שינה את מדיניות החברה לגבי חלוקת דיבידנדים עם רכישת השליטה על ידו, אלא פעל בהתאם לה. ההחלטה בדבר חלוקת הרווח החשבונאי שנוצר כתוצאה מהפסקת איחוד הדוחות הכספיים עם חברת "יס", בכלל התקבלה בדירקטוריון עוד קודם לרכישה הממונפת. אשר להפחתת ההון – מהלך זה אמנם הביא לשינוי משמעותי במבנה ההון של בזק, ואולם בית המשפט המחוזי מצא כי החברה שבאמצעותה החזיק אלוביץ' בשליטה בבזק (בי-קום), היתה יכולה להמשיך בפעילותה ולעמוד בהתחייבויותיה גם ללא הפחתת ההון. להחלטות השונות שהתקבלו בנוגע לחלוקת דיבידנדים והפחתת ההון, קדם בכל פעם דיון מעמיק בדירקטוריון – הכולל הצגת תחזיות לגבי הכנסות, רווחים וצרכים עתידיים. יוסף לכך, שבעת הרלוונטית עמד אלוביץ' בראשה של פירמידת חברות איתנות מבחינה פיננסית, שבאמתחתן הון עצמי ניכר, וכפי שכבר הוברר לא ניתן לומר כי צרכי הנזילות של אלוביץ' בעקבות הרכישה הממונפת היו דוחקים במיוחד. אשר לבחינה העסקית – נמצא כי מדיניות החלוקה והפחתת ההון היתה סבירה והתיישבה עם העובדה שבמשך שנים רבות עמדת הדירקטוריון היתה שבזק נתונה במצב של מינוף פיננסי נמוך מדי, ומטרתה היתה ליצור מבנה הון אטרקטיבי יותר למשקיעים. ויודגש כי כל אותה העת, בזק שמרה על מצב פיננסי איתן ויציב, מעמד מונופוליסטי בשוק שבו פעלה, והשקיעה סכומי עתק בתשתיות ובפיתוח עסקי.

על יסוד האמור קבע השופט עמית כי גם אם יועבר הנטל אל המשיבים להראות כי החלטות החלוקה והפחתת ההון היו תקינות – הרי שלפי סטנדרט הבחינה המוגברת, המסקנה המתבקשת היא שעלה בידי הדירקטוריון לעמוד בו. משכך, דעתי כדעתו של חברי כי המערערים לא צלחו להראות כי דבק פגם בהחלטות הדירקטוריון.

אני מוסיפה ומצרפת את דעתי לזו של חברי אף בנוגע לקביעתו שלפיה חלוקת הדיבידנדים והפחתת ההון שביצעה בזק אינן בבחינת "עסקה חריגה עם בעל השליטה" או "עסקה חריגה עם אדם אחר שלבעל השליטה יש בה עניין אישי" כאמור בסעיף 270 לחוק החברות; וכי מטעם זה חלוקת הכספים והפחתת ההון אינן דרושות "אישור משולש" כאמור בסעיף 275 לחוק. עניינים אחרים שעלו בחוות דעתו של חברי השופט עמית – כדוגמת היקפה ותוכנה של חובת ההגינות החלה על בעל שליטה בחברה, או הרכיבים והגבולות של כלל שיקול הדעת העסקי ו"כלל ההגינות המלאה" במשפט הישראלי – אותיר לעת מצוא.