באשר לסתירת כלל שיקול הדעת העסקי, העלנו את האפשרות כי הוא עשוי להיסתר גם מחמת טעמים נוספים מלבד שלושת הטעמים שהוזכרו לעיל: חוסר תום לב, ניגוד עניינים, והחלטה לא מיודעת. באשר לטיבו של הנטל העובר לנתבעים, עמדנו על כך שהדבר תלוי נסיבות ועשוי להיקבע בהתאם ל"פגם" שנפל בהליך קבלת ההחלטה.
לא למותר לציין, כי כלל שיקול הדעת העסקי הוא יציר הפסיקה, ומבלי להמעיט מחשיבותו, אין הוא בבחינת "כיפת ברזל" החוסמת כל ביקורת שיפוטית. תיתכנה נסיבות שתחייבנה ביצוע התאמות מסוימות במתווה של מבחני הביקורת השיפוטית, ואף תיתכנה נסיבות בהן עשוי להידרש סטנדרט ביקורת מחמיר יותר.
- כלל ההגינות המלאה הוא סטנדרט ביקורת מחמיר, וניתן לראותו בתור הכלל ההופכי לכלל שיקול הדעת העסקי. לפי הדין בדלאוור, כלל זה נכנס לתוקף מקום בו כלל שיקול הדעת העסקי נסתר, בפרט במצבים של עסקאות עם בעלי עניין וכאשר יש ניגוד עניינים משמעותי, שאז ניתן להכשיר עסקאות אלה באמצעות עמידה בכלל ההגינות המלאה. בגדרו של כלל זה נדרשים הנתבעים להוכיח את הגינותה המלאה של העסקה, הן בהיבט של אופן אישורה (הגינות פרוצדוראלית), הן בהיבט הכלכלי-עסקי (הגינות מהותית).
עמדנו על כך שבניגוד לדין בדלאוור, החוק בישראל קובע הסדר פרוצדוראלי מנדטורי המהווה תנאי מוקדם לאישור עסקאות עם בעלי עניין, שנועד לנטרל ניגודי אינטרסים קיימים בטרם אישור העסקה. חוק החברות כולל גם רכיב מהותי, ולפיו על העסקה להיות "לטובת החברה" (סעיף 270 לחוק). שילובם של שני רכיבים אלו יחד משקף את האיזון שבחר המחוקק. לפיכך, לנוכח קיומו של מנגנון פרוצדוראלי מחמיר, המהווה תנאי מוקדם לאישור העסקה, אין צורך להוסיף דרישה בדבר הגינותה המלאה (בהיבט הכלכלי-עסקי), וניתן להסתפק בדרישה כי העסקה תהיה "לטובת החברה". עוד ציינו כי קיומו של רכיב מהותי ("לטובת החברה"), מותיר לבית המשפט מרווח להפעלת ביקורת שיפוטית גם ביחס לעסקאות שקיבלו את האישורים הפרוצדוראליים הנדרשים. עם זאת, ככלל, בית המשפט יימנע מלבחון לגופן עסקאות שאושרו כדין. סמכות זו שמורה למקרים חריגים במיוחד, כאשר מתעורר החשש כי הדרישות הפרוצדוראליות לא מילאו את ייעודן ולא הביאו לנטרולו של ניגוד העניינים הרלוונטי, באופן העשוי להשליך גם על השאלה אם העסקה היא לטובת החברה. הנטל המוטל על המבקש לתקוף עסקה שאושרה כדין, הוא אפוא נטל כבד ביותר.